ארכיון חודשי: יוני 2013

חָלָל/ יאיר בן־חור

חָלָל/ יאיר בן־חור

אָבְדוּ מִלּוֹתַי בַּחֲלַל הַזְּמַן
הַצָּחִיחַ, הַנִּרְקָב
הַמְטֻנָּף, הַמְזֹהָם,
הֲרֵי כָּל הַטּוֹב נִשְׁפַּךְ מֵהֶן
אֶל אֲגַם עַגְמוּמִי וְאָפֵל
עֲכוּרִים מֵימָיו
עֵץ קוֹרֵס וְנוֹפֵל
בַּחֲלַל הַזְּמַן
הָאָבוּד.

שירו של יאיר בן-חור שואב את קוראיו אל חור שחור. עילת הקדרות היא אובדן המילים; בתהליך של סיבה-מסובב, אין לדעת מה קדם למה – מציאות עכורה ש"הרקיבה" את מלותיו, או הסתחררות חסרת פשר במימי אגם אפל מחמת אובדן השפה.

וירג'יניה/יהודית דריגס

וירג'יניה/יהודית דריגס

אָז חִשָבְתִּי –
25.1.1882 אַתְּ נוֹלַדְתְּ. לוֹנְדוֹן קְנְזִינְגְטוֹן. צֶאֱצָאִית נִכְבֶּדֶת.
25.1.1950 זאת אֲנִי. כְּפָר סבא. צֶאֱצָאִית גַּם אֲנִי.
חֶשְבּוֹנָאוּת פְּשוּטָה –
חִסַרְתִּי אֵת עַצְמִי
הִתְחַבַּרְתִּי אֵליךְ
יָצָא – שִשִּים ושְמוֹנה שָנִים בּדִיוּק.
וְזֶה הַכּל בְּרוֹבְדֵי זְמָן.
זֶה הַרְבֵּה אוֹ מְעַט, אַתְּ שוֹאֶלֶת
וַאֲנִי, אֵיךְ אֵדַע לַעַנּוֹת
וְהֵם כְּבַר בְּתוֹכִי
הַרְבַדִים. מִתְּחוֹלְלִים.
הננוּ שְתֵּינוּ-
שְכַבוֹת רוֹחַשוֹת חַיִּים.
אֲחָיוֹת, מִתְּקַיימוֹת מִתַּחַת
לַוִילוֹן הַצָהוֹב, לְרֶסֶס גַלֵי היָם.
אֲנַחְנוּ האָדָם שלוֹ קָרוּ הַדְבָרִים.

וּמִבְּחִינַת כּל הַשְאַר, אתְּ שוֹאֶלֶת
אֵלֶּה אוֹתָם יְמֵי צֶמֶר גֶפֵן
וְאוֹתוֹ קוֹשִי לְהוֹלִיךְ את רַגְלַי אֶל מְעבֶר לַשְלוּלִית.
הַקְשִיבִי לְקוֹלִי,
אדליין וירג'יניה סְטִיבָן
הַדְבָרִים לא בָּאוּ אל סוֹפָם.

בשיר רגיש ועדין מגוללת יהודית דריגס קשר סמוי שנרקם בינה לבין המשוררת והמסאית וירג'יניה וולף. לתחושתה זה קשר אחווה כל נשי, שהתקיים "תחת הוילון הצהוב" או "רסס גלי הים." וכל אותה העת, חשה המשוררת ה"פחות נכבדת" קשר סמוי הן בבחינת הכורח לכתוב והן בכל האמור בקשיי הקיום בעולם הפרוזאי.

כַּרְטִיס יְצִיאָה (א‘)/זיוה גל

כַּרְטִיס יְצִיאָה (א‘)/זיוה גל

מַה צָרִיךְ אָדָם
כְּדֵי לִרְדֹּף, לַעֲצֹר אֶת הַזְּמַן
בְּלִי לִגְעֹר בּוֹ.
מַה צְרִיכָה אִשָּׁה
מַה לְמָשָׁל צְרִיכָה אֲנִי
כְּדֵי לַעֲבֹר מֵעוֹלָם לְעוֹלָם
מִתּוֹדָעָה לְתוֹדָעָה
בְּסַךְ-הַכֹּל תִּיק קָטָן
בִּגְדֵי הַחְלָפָה
פְּרִיטֵי רַחְצָה
וּמַחְבֶּרֶת וָעֵט.
עֲמוּסָה בַּכְּבֻדָּה
אֹמַר שָלוֹם לַהֶרְגֵּלִים
הַנְּעוּלִים מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת
הַכְּנִיסָה
אַחַר כָּךְ אַחְלִיט
לְאָן הָרַגְלַיִם הוֹלְכוֹת בִּלְעֲדֵיהֶם.
הָעֻבְדָּה הַבְּרוּרָה
פְּרוּשָׂה תַּחַת הָעֵינַיִם כְּמוֹ שָׁטִיחַ יְצִיאָה;
אָדָם מְחֻבָּר לְרַגְלַיִם,
בֶּטֶן, צַוָּאר, רֹאשׁ
וְזִכָּרוֹן
כָּל עוֹד הֵם שָׁם
נִמְצָאִים

הדוברת בשיר מנסה לשלוט בזמן, בהרגלים – בחיים. דומה שכה פשוט לקחת תיק ובו מספר פריטים חיוניים, ו"לומר שלום" לעבר. אך אדם אינו יודע מתי יעבור מן העולם והאם יספיק לבצע שינויים בחייו.
השיר לקוח מתוך מחזור השירים: "המחלקה הפתוחה"

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי
(מתוך 'ציוּן', הוצאת כרמל, 2003)

שִׁיר אַהֲבָה

הִיא בָּאָה, נִגְּשָׁה אֵלַי, וְסָטְרָה עַל פָּנַי.
לֹא בְּחֻצְפָּה הִיא עָשְׂתָה זֹאת, לֹא מִגַּסּוּת
אוֹ מֵרֹעַ-לֵב, נִגְּשָׁה וְסָטְרָה לְפַרְצוּפִי
הַתָּלוּי, בַּחֲבִיבוּת, כְּמוֹ אָמְרָה:
שְׁרֹק אֶת הַלִּימוֹן הַזֶּה שֶׁבְּךָ,
אֲנִי אוֹהֶבֶת מוּסִיקָה שְׂמֵחָה.

לֹא שַׁרְתִּי לִימוֹנָדָה מְתוּקָה, אֲבָל מֵאָז
אֲנִי נוֹטֵף צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים,
שֶׁמְּלַוִּים אוֹתִי בַּכֹּל.

אם קשה לתאר אהבה בשפה דבורה, יומיומית, על אחת כמה וכמה קשה לעשות זאת בתמהיל השפות: פואטית-פרטית. דרכו של המשורר לשתף אותנו הקוראים בתיאורה – מיוחדת ומקורית.
"הִיא" – דמות נשית אהובה, "בָּאָה, נִגְּשָׁה… וְסָטְרָה". לא זו בלבד שהופיעה, נעה לעברו וקרבה עד אליו, אלא גם יצרה נקודת השקה פיזית באמצעות הזחת כף ידה על פניו.
מדוע?
כדי ליצור דיאלוג, אינטראקציה. אם המשורר סטאטי, מנותק ומבודד גופנית, רוחנית ותקשורתית, הרי שעליה ליזום תנועה וכמו לפלוש למרחב הפרטי התחום שלו כדי לבוא לכדי ביטוי. ביטוי שלה, ביטוי שלו.
מדוע לא חבקה גופו או לטפה פניו, מדוע סטרה על לחיו? "בַּחֲבִיבוּת" – מציין המשורר ומליץ עליה בהגינות ובאמפטיה.
יותר משנועדה הסטירה להכאיב בכף יד רכה על גבי לחי רכה לא פחות, יותר משנועדה להביע כעס, נועדה לנער, להעיר, לעורר את המשורר – פרצופו תלוי, תלוש, דואה, מרחף. והיא משיבה אותו אל קרקע המציאות, אל עצמו, אליה, אל האהבה, אל השירה, אל המוסיקה.
בשורה הראשונה בבית הראשון, מדווח המשורר באופן עובדתי, לקוני, על פעולותיה של האהובה שננקטו כלפיו. בחמש השורות הבאות, משתקף יחסו כלפי פעולותיה תוך עירוב/ הפעלת עולם הרגש. המשורר פוצח בהבעת רגש נטולת השתפכות על דרך השלילה: "לֹא בְּחֻצְפָּה…, לֹא מִגַּסּוּת אוֹ מֵרֹעַ-לֵב" וחותם בצמצום בדרך החיוב: "בַּחֲבִיבוּת". לא בִּכְדִי. כך הוא יוצר הלימה בין התוכן להתבטאותו.
האהובה לא דיברה אליו/ עמו, והמשורר נאלץ לתרגם את הסטירה למילים.
מדוע?
האם השניים מיעטו בדיבור? האם קלה ונגישה כתיבת שירה (אמירה), יותר מאשר דיבור בעל פה? האם "הִיא" אהובה רומנטית, או דמות אהובה הקשורה אליו בקשר משפחתי, כגון אמו? האם זו דמות נשית – בשר ודם, או דמות שמסמלת בפעולותיה את המציאות, השירה או האהבה?
המשורר רואה בסטירה את בקשת האהובה "לשרוק את הלימון שבו".
לשרוק?
כן. מחד, לנשוף – להחליף חומרי נשימה, להתרוקן מהחומצי, להתנקות מן הפסולת. מאידך, לצפצף, לצייץ, לשיר, לשורר, לתקשר, להפיק קול, לייצר מוסיקה שמחה, להכין לימונדה מלימון, בחיים וגם בשירה. בקיום וגם במהות. לאהוב – לשורר את החיים. לחיות – לשורר את האהבה.
למעשה, לתפיסתו תובעת האהובה שיעשה את שהיא אוהבת. את האהבה מאזכר המשורר כרחשי לב האהובה למוסיקה, לצליליו, לשמחת חייו, לשפתו, לשירתו. האם תובענית מדי בעיניו האהובה? האם תובענית מדי האהבה? האם אהבת האהובה כלפיו- משמעה גם אהבה עצמית ולא רק אהבתה לו – כזולתה?
הגם שהמשורר מתקשה לשיר לימונדה מתוקה, הוא מתנער, מתעורר ומצליח לנטוף מאז צלילים מתוקים ומרים, המלווים אותו בכל צעד בחייו ובאמנותו. האהובה העניקה לו את שהיה זקוק לו. הוא מצליח להגיע לכלל איזון. תפיסת המשורר את המציאות, את האהבה, את השירה, רגשית ועם זאת שכלתנית – הגיונית – מציאותית: "צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים".
המשורר "נוֹטֵף" – מחד, גדוש, שופע צלילים – המומחשים כנוזל, עד שהם גולשים מתוככי תוכו החוצה (עולה על גדותיו). מנגד הוא מותיר סימן, עקבות, רישום, "ציון" (שם הספר). זו דרכו וזו התווייתה. המשורר מקבע מראה מקום. ראוי לציין כאן את שם ספרו השני של המשורר: "הוא המסמן את המקום" (הוצאת רימונים, 2012).
ברור שחיבוק של האהובה עלול להיות מתוק מדי בעבורו, כלימונדה. חיבוק לא היה מצליח לחדור בעדו או להתפענח על ידו. האהובה מבינה ויודעת את האופן והדרך להגיע אליו ואל לבו. הסטירה היא חלק משפה שהמשורר מבין, חלק מאהבה שהוא מסוגל לספוג.
הסטירה ודאי צלצלה בצליל מתוק – מר.

שיר אהבה יפה, לא מתוק ולא דביק. אהבה למי? לאהובה. למציאות. לשירה.

רועי/ מרדכי גלדמן

רועי/ מרדכי גלדמן

שֶׁלֶט שָׁחֹר כְּלַבְלַב וָרֹד
רוֹעִי מוֹדִיעַ בִּרְחוֹבֵנוּ
"אֲנִי מְטַפֵּל וּמוֹלִיךְ כְּלָבִים״
אֶחָד מֵאֵלֶּה הַקּוֹשְׁרִים לְאוֹפַנֵּיהֶם
לַהֲקַת כְּלָבִים כְּנוּעִים
שֶׁזַּנְבוֹתֵיהֶם הַשְּׂעִירִים מִתְנַפְנְפִים
בַּחֲלַל הָעִיר הַמְּפֻיָּח וְהָאֲסַפְסוּפִי
כְּמֶחֱוַת גַּאֲוָה שֶׁאֵין לָהּ כִּסּוּי
וּמַדּוּעַ לֹא "רוֹעִי רוֹעֶה הַכְּלָבִים״?
רוֹעֶה עִירוֹנִי שֶׁל כַּלְבֵי יָאפִּים
הַמַּדִּיפִים בְּשָׂמִים אָפְנָתִיִּים
בְּדַרְכָּם לְעוֹלַם הָרְוָחִים
שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי לְעוֹלָלִים וּכְלָבִים
וּלְעִתִּים מַפְקִירִים עוֹלָלִים
לְאוֹמְנוֹת תַּיְלַנְדִּיּוֹת אוֹ הוֹדִּיּוֹת
שֶׁסְּמָלִים זָרִים חֲקוּקִים בַּחַלְבָּן
וּלְעִתִּים מַפְקִירִים כְּלָבִים
לְיַד נִמְלֵי תְּעוּפָה הוֹמִים
כִּי אֵין מַשְׁגִּיחַ לַכֶּלֶב בְּבֵיתָם הַיָּקָר
וְהֵם בִּתְּאוּצָה שֶׁל מֶחֱווֹת אָפְנָתִיּוֹת
הַמַּקְנוֹת לָהֶם עֶלְיוֹנוּת עַל מַעֲמָדֵנוּ
כְּאִלּוּ קִיּוּמָם הוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר
מְּגִ׳ינְס וֶרְסָצֶ׳ה עִם קְרָעִים
אוֹ תַּצְלוּמִים עִם מְאַהֶבֶת בִּמְלוֹן בּוּטִיק
כְּאִלּוּ קִיּוּמָם הוּא הַתַּפְרִיט הָאָנִין
לַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים
שֶׁאֵין בָּהֶם דְּרָקוֹן וְצוּנָמִי וְאִישׁ דַּק
שֶׁחֶרְמֵשׁ מְקֻעְקָע עַל מִצְחוֹ
אוֹ כֶּלֶב נוּגֶה הַנִּקְרָא צֶרְבֶּרוּס

גלדמן מתאר פך של אורבאניה תל אביבית; "דוג-ווקר/ים" טיפוסי/ים, שהוא מכנה בסרקזם "רוֹעֶה/י כְּלָבִים״, השועטים בהמוניהם על אופניהם (או גלגיליותיהם) ברחובות הכרך המפויח, בהוציאם לטיולים כלבי מחמד שבעליהם טרודים בעמל יומם. הגם שחלקם מן הסתם שומרים אמונים לנשותיהם החוקיות ומטופלים גם בגורי אדם, גלדמן מיטיב לאפיין את נהנתנותם של השקועים ב"טרנדים" חולפים, בהזכירו כי ביום הדין איש לא יצליח לחמוק מקרברוס – כלב הציד של אל השאול, האדס – שתפקידו העיקרי למנוע מן המתים לחזור לעולם החיים.

בְּיוֹם חוֹל /אורה עשהאל

בְּיוֹם חוֹל /אורה עשהאל

בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל –
רָאִיתִי עַל כְּבִישׁ הֶאַסְפַלְט
אִשָּׁה מְצַלֶּמֶת צֶמֶד חֲתוּלִים
חָבוּיִים , מִתְחַמֵמִים בְּצֵל מְכוֹנִיתָה
ששששששש….בִּשְׂפָתֶיהָ וְסִמְּנָה בְּאֶצְבָּעָהּ הַמּוֹרָה
בִּכְרִיעָה סַקְרָנִית לִטְּפָה פַּרְוָה
מְתַעֶדֶת שַׁלְוָה בְּעֵין מַצְלֵמָה וּמִיָּד –
לְשָׁעוֹן הַמְּצִיאוּתִ נִשְׁאֲבָה
הִתְנִיעָה הַמְּכוֹנִית
וְהוֹתִירָה אוֹתִי סַקְרָנִית
לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנָה

הכותבת מצלמת ב"עין המצלמה" המשוררית צמד חתולים, שמצולמים על ידי עוברת אורח. תוך כדי כך, תוהה הכותבת מה לכדה עין המצלמה, ומה היא עצמה עשויה הייתה להחמיץ במהלך התבוננותה בסיטואציה.

שלכת/ אנה בניאל

שלכת/ אנה בניאל

אִם תָּרִים פָּנֶיךָ אֶל צַמְּרוֹת הָעֵצִים
תִּרְאֶה אוֹתִי
תְּלוּיָה
הֲאִם תְּנַסֶּה לְהוֹרִיד אוֹתִי מִשָּם
אוֹ תְּטַפֵּס אֵלַי וּתְעַנֵּף סְבִיבִי
אוֹ שֶלֹּא תַּפְתִּיעַ בְּמַעֲשִׂים
תַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בַּשְּׂדֵרָה
כְּאִלּוּ לֹא לְמַעַנְךָ
אֲנִי נוֹשֶרֶת

שלוש השורות הפותחות, המתארות אישה תלויה בין צמרות העצים, הולמות בקורא. אולם הזעזוע מתרכך באחת בשעה שהדוברת מקבלת אפיונים של פרח, פרי או עלה, שהאהוב "ייענף" סביבם או ימשיך הלאה בדרכו.

סְיֶסְטַת חורף/ עודד פלד

סְיֶסְטַת חורף/ עודד פלד

א.

בֻּלְבּוּל שְׁחוֹר-צַוָּאר עַל
בַּד עֵץ לְיַד חַלּוֹן מִטְבָּח
פָּתוּחַ וְגֶשֶׁם דַּק
מְזַרְזֵף בַּעֲצַלְתַּיִם עֵת
אוֹר חִוַּרְיָן מִבַּעַד
שְׁמֵי סַגְרִיר יַפְצִיעַ.

ב.

חֲצוֹת יוֹם. לֵאוּת מְתוּקָה
נְסוּכָה בְּאֵיבְרֵי אִישׁ. עוֹד
מְעַט יֵלֵךְ לָנוּחַ,
יַחֲבֹשׁ מִצְנֶפֶת תְּנוּמָה,
יַעֲצֹם עַפְעַפָּיו,
יִפְעַת צִפּוֹר תִּפְרַח
מֵהִרְהוּרָיו.

ג.

בְּדִמְדּוּמֵי אַחַר צָהֳרַיִם
מְאֻחָרִים יָקִיץ מִשְּׁנָתוֹ
יִמְתַּח אֵיבָרָיו, יְפַהֵק
יִשְׁטֹף פָּנָיו, יַאֲזִין
צִוְחַת עוֹרֵב בָּאֲמִירֵי
עֵץ אַלּוֹן. כִּמְעַט
קָט שְׁעַת בֵּין
עַרְבַּיִם
טוֹבַת-לֵבָב
מִתְרַגֶּשֶׁת וּבָאָה
אִוְשַׁת צְלָלִים
לִפְרֹׂשׂ.

ד.

עֶרֶב. צִפֳּרִים
אַחֲרוֹנוֹת חוֹפְזוֹת
אֱלֵי עֵץ. דִּמְמַת רֹגַע
עוֹמֶדֶת בָּאֲוִיר.
פֹּה וְשָׁם עוֹף
מַצְוִיץ.

ה.

בַּבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר
אִישׁ הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה
מִגְבַּעַת לְרֹאשׁוֹ
צִפֳּרִים מֵעָלָיו
מְזַמְּרוֹת בָּעֵצִים
וכַלְבָּה לְפָנָיו
אַחַר שְׁפַן-סֶלַע
תִּדְלֹק.

מֵרָחוֹק פִּסְגוֹת
הָרִים מְעֻגָּלוֹת,
תְּכֻלּוֹת-אֲפַרְפָּרוֹת,
וּבָאָחוּ הַסּוֹבֵב
דִּמְמַת עֲשָׂבִים.

תֵּכֶף יַגִּיעוּ
סוּסִים שְׁנַיִם,
חוּם וְלָבָן,
לִרְעוֹת בַּשָּׂדֶה.
אַחַר כָּךְ,
זוֹקְרוֹת קַרְנֵיהֶן
מֵעֵבֶר לַתֵּל,
פָּרוֹת מְשָׂרְכוֹת
דַּרְכָּן בִּכְבֵדוּת.

ו.

כָּל אֵלֶּה יֶחֱזֶה
אִישׁ אָחוּז
שַׂרְעַפֵּי חֲלוֹם
עֵת 'בָּאָה מְנוּחָה
לַיָּגֵעַ וּמַרְגוֹעַ
לֶעָמֵל'.

פרגמנטים קטנים, מדויקים, כמו החיים, משרטטים מצב נפשי משתנה. ואולי כל המראות הללו אינם אלא חלומותיו של הדובר בשיר.

חלון פתוח באיסטנבול/ גלית סליקטר

חלון פתוח באיסטנבול/ גלית סליקטר

אַרְבַּע וָחֵצִי לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּאִיסְטַנְבּוּל. הִתְעוֹרַרְתִּי מִקְּרִיאַת הַמּוּאַזִּין. בִּשְׂדֵרוֹת אִסְתִּיקְלָאל קוֹדְחִים בַּכְּבִישׁ, וּמֵהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ אֲנִי רוֹאָה תְּנוּעַת גְּבָרִים וְשׁוֹמַעַת אֶת צְוָחוֹת הַשְּׁחָפִים. אֲהוּבִי עֲדַיִן יָשֵׁן אֶת הַלַּיְלָה, אֲבָל הַדֹּפֶק שֶׁלִּי מְמַהֵר אֶל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא סִיַּמְתִּי. הָרְחוֹקִים בַּזְּמַן כְּבָר הָפְכוּ לְבִּיוֹגְרַפְיָה. אֵלּוּ שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם בָּאִים בְּרַעַשׁ אֶל תֵּבַת הַדֹּאַר הַנִּכְנָס שֶׁלִּי. כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת הַצַּלֶּקֶת שֶׁעַל רֹאשִׁי עוֹלֵה שֵׁד זָקֵן. הוּא מַחֲזִיק בְּיָדָיו אֶת שְׁלוֹשֶׁת רָאשֶׁיהָ שֶׁל אִמִּי, מֵנִיף אוֹתָם בָּאֲוִיר וּמְלַהֲטֵט בְּיָדָיו הָרוֹעֲדוֹת. בַּסִּיבוּבִים עֵינֶיהָ נִפְקָחוֹת וְנֶעֱצָמוֹת כְּמוֹ בְּבֻבָּה, פִּיּוֹתֶיהָ חֲתוּמִים.
"שֵׁד", אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, "תֵּן לִי רֹאשׁ אֶחָד בְּבַקָּשָׁה".
"וּמַה תִּתְּנִי לִי בִּתְמוּרָה?", הוּא שׁוֹאֵל.
"אֶת הַיְּדִיעָה", אֲנִי עוֹנָה.
הוּא זוֹרֵק אֵלַי אֶת רֹאשָׁהּ, זֶה הַמְּכֻסֶּה בְּשֵׂיבָה עֲדִינָה, וּמַמְשִׁיךְ לְלַהֲטֵט בַּשְּׁנַיִם הַנּוֹתָרִים. אֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ לְרֶגַע וּמְטִיחָה אוֹתוֹ אֶל הַמַּרְצֶפֶת הַכְּעוּרָה.
"לָמָּה עָשִׂית אֶת זֶה?", הוּא שׁוֹאֵל בְּתַדְהֵמָה.
"כְּדֵי לְפַצֵּחַ אֶת הַחִידָה", אֲנִי עוֹנָה.
מִתּוֹךְ הָרֹאשׁ הַמְּרֻסָּק מִתְגַּלְגְּלִים כַּדּוּר צֶמֶר יָרֹק הַמְּחֻבָּר אֶל סְוֶדֶר לְלֹא שַׁרְווּל אֶחָד, צִנְצֶנֶת פוֹרְמָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ אָחִי שֶׁלֹּא נוֹלַד וּמִינְיָאטוּרָה שְׁבוּרָה שֶׁלִּי בְּתוֹךְ לוּל, בּוֹכָה.
"עַכְשָׁו אַתְּ מְרֻצָּה?", שׁוֹאֵל הַשֵּׁד וּפוֹסֵק מִלַּהֲטוּטָיו.
"עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת", אֲנִי עוֹנָה.
יָדַי מוּשָׁטוֹת בְּרִשְׁעוּת שֶׁל יְלָדִים אֶל הָרָאשִׁים הַנּוֹתָרִים, אֲבָל הַשֵּׁד מְחַבֵּק אוֹתָם בְּחָזְקָהּ וְנִמְלַט דֶּרֶך הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ. אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת שִׁבְרֵי הַגֻּלְגֹּלֶת מִן הָרִצְפָּה וּפוֹנָה לְעַשֵּׁן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן. מָחָר אֶקְנֶה דֶּבֶק בַּחֲנוּת הַקְּטַנָּה לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה. אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלִּי דּוֹקְטוֹר אָלֶף כְּבָר סָגַר בְּחָזְקָהּ. הַדְּבָרִים נִשְׁאָרִים שָׁם כְּפִי שֶׁהֵם, בְּמַהְפֵּכָה גְּמוּרָה:

המפגש עם השד בשירה של סליקטר הוא מפגש עם הילדות, "מִינְיָאטוּרָה שְׁבוּרָה", המופיעה בשיר כחידה. בשעה שהדוברת מפצחת את החידה, הקורא נותר עם המסתורין וסימני השאלה, והם אלה המעניקים לשיר ייחודיות וכוח.

אֲנִי סוֹטָה קוֹהֶרֶנְטִית/רונית ליברמנש ורדי

1 אֲנִי סוֹטָה קוֹהֶרֶנְטִית

רונית ליברמנש ורדי

אֲנִי סוֹטָה קוֹהֶרֶנְטִית
לָאו דַּוְקָא בִּנְטִיּוֹתַי
הַמִּינִיּוֹת.

אֲנִי סוֹטָה קוֹהֶרֶנְטִית
סַרְבָנִית
יְלוּדָה בִּמְּדִינָה
שֶׁחָרְתָה
עַל דִגְלָה אִידֵאוֹלוֹגְיָה
מְעוֹדֶדֶת יְלוּדָה.

אֲנִי סוֹטָה קוֹהֶרֶנְטִית
בִּמְדִינָתָם שֶׁל
סוֹטִים לֹא קוֹהֶרֶנְטִיִּים,
מְעַוְּרֵי יוֹצְאֵי
חַלְצֵיהֶם
מְנַּעֲרֵי
תִּינוֹקוֹתֵיהֶם
אַנָּסֵי
בְּנוֹתֵיהֶם.

1 את הביטוי במשמעותו האנליטית, הגתה החוקרת הקווירית רות פרסר (2011 ).