ארכיון חודשי: דצמבר 2013

תעודת זהות- סיפור אהבה אחר / אוולין כץ

תעודת זהות- סיפור אהבה אחר / אוולין כץ

לְאַחַר שֶׁקָּרַע אוֹתִי הַיָּם
מֵרֶחֶם אֶרֶץ הֻלַּדְתִּי," תּוּנִיס הַיְּרֻקָּה,"
כָּתַבְתִּי צָרְפָתִית. שְׂפָתִי, שְׂפַת אִמִּי
עִבְרִית, בַּחֲטַף-פַּתָּח לֹא הִכַּרְתִּי.
אוֹתִיּוֹתֶיהָ קְדוֹשׁוֹת הָיוּ אֲסוּרוֹת לִבְנוֹת מִינִי

טֶרֶם הֵרַחְתִּי נִיחוֹחֵי שִּׁטִּים בְּעֵמֶק הַיַּרְדֵּן,
בְּדַרְדַּר קַקְטוּס פּוֹרֵחַ בַּמִּדְבָּר
לֹא נָגַעְתִּי.
בֵּין שִׁבֳּלֵי מִלִּים יָדַי חִפְּשּׂוּ דַּרְכָּן, וְהֵן
לְכָבְשְׁנִי בִּקְּשׁוּ, לְבַשֵּׂם עֵטִי וּשְׂפָתִי.

וַיְהִי יוֹם אֶחָד,
וַיְהִי אוֹר!
בַּחֲלֹף זְמַן, הָאוֹתִיּוֹת עָנְדוּ לְרֹאשָׁן
נִקּוּד, כֻּלּוֹ חֻלֵּי חֻלִּין,
בְּרִקּוּד הָלְכוּ לָהֶן, בְּמִכְתָּב, בְּאַהֲבָה, בְּכַעַס
אַף בְּגִדּוּף אָצוּ רָצוּ.

אַךְ צְלִילֵי קוֹלִי מִתְנַגְּנִים עֲדַיִן
כִּתְעוּדַת זֶהוּת מְכֻרְבֶּלֶת,
פּוֹרֶצֶת מִכִּיסֵי לְשׁוֹנִי לֹא תְּפוּרִים עֲדַיִן.

ניקוד: חני צפריר

*במדינת ישראל חיים בני אדם שהגיעו מאין ספור ארצות. שיר זה מתאר את הקריעה התרבותית "מתוניס הירוקה" ואת האופן שבו הדוברת התייחסה לשפה העברית ורכשה אותה. הדוברת נאלצה להפוך את שפת הקודש למותרת, על ידי "חילולה". כמו כן, בסוגיה טעונה זו מעורב גם חוסר הגמישות, שלא לומר שיפוטיות, של הממסד הישראלי כלפי רב- לשוניות. רק בשנות התשעים, (בעקבות גל העלייה מרוסיה), נקבע רשמית שישראל איננה מדינה חד-לשונית. הקשיים הללו והמורכבות הזו משתקפים בשיר, וחותמים אותו בהיסוס: תעודת הזהות של הדוברת עדיין "מכורבלת".

סופר סתם / מרדכי גלדמן

סופר סתם / מרדכי גלדמן

בְּאוֹטוֹבּוּס מִטַּלְטֵל
יָשַׁבְתִּי מֵאֲחוֹרֶיהָ
וְהָיָה בְּכַף יָדָהּ
מִכְתָּב רִשְׁמִי
לְמָרְדְּכַי גֶּלְדְמַן
שָׁאַלְתִּי אִם מַכִּירָה אוֹתוֹ
הָיָה שָׁכֵן הֵשִׁיבָה
אַךְ הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ מִזְּמַן
וְכָעֵת מְקַבֶּלֶת אֶת מִכְתָּבָיו
שֶׁהִתְמַעֲטוּ בִּגְלַל הַמֵּיְילִים
מָה עָשָׂה בְּחַיָּיו שָׁאַלְתִּי
הָיָה סוֹפֵר סְתָ"ם
סְתָ"ם אוֹ סְתָם הִתְלַבְּטָה נַפְשִׁי
כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת אוֹ מֶרְחָב גַּלָקְטִי
וְתָהִיתִי מָה הַכְּתֹבֶת
עַל הַשַּׁיִשׁ הַשָּׁחֹר מַבְרִיק
וְהַאִם חָקְקוּ בּוֹ
פְלָמִינְגוֹ אוֹ אֶצְבַּע מוֹרָה
וְהַחֵלֶק שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי
הַמִּטַּלְטֵל כָּעֵת בְּ-25
לְאָן יִדּוֹד מִכָּאן
בְּמִדְבְּרִיּוֹת הָעִיר
הֲיֵשׁ קָצֶה זוֹרֵחַ
הַמַּמְתִּין לְבוֹאוֹ כְּיָרֵחַ
בְּלַיְלָה חָמִים וְצָלוּל –
מָקוֹם בּוֹ יִוָּלֵד סוֹפִית
מֵהָאַחְרוֹנָה בָּאַשְׁלָיוֹת.

ניקוד: חני צפריר

הדובר בשירו של גלדמן מיטלטל בקו 25 ההומה, ויחד עמו מתחוללת טלטלה בנפשן של הקוראות. בפרטנות נוקבת מגולל הדובר אינוונטר של חרדות קשות, הנובעות מאימת החידלון – הגופני והלירי; הדיגיטציה המואצת, שאיינה את חליפת המכתבים, חרדות באשר לטיב היצירה עצמה: משורר של אמת, סת"ם או "סתם"(סופר סת"ם כותב שוב ושוב אותה תורה. סופר סתם כותב מתוך הסתם חסר הגבולות), הזיכרון וההנצחה לעומת ההשכחה, השכחה; והמשא הכבד שנושא ה"חלק שעודנו חי", הכמה לשחרור גמור מכבלי ההוויה הגשמית וללידה מחדש.

אין לי לב / לילך גליל

אין לי לב / לילך גליל

לאבא

לִי אֵין לֵב
בִּזְמַן שֶׁלִּבְּךָ שֶׁלְּךָ גּוֹאֶה בְּדָם
וְאַהֲבָה.
יוֹשֶׁבֶת לְיַד מִטָּתְךָ הַלְּבָנָה עִם פִּנְקָס וְעֵט
מְצִיפָה אוֹתוֹ בְּמִלִּים וּבְעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.
הִנֵּה אַתָּה נִפְקַח אֵלַי,
מַבָּטְךָ מַנִּיחַ בִּזְהִירוּת סִירַת נְיָר קְטַנָּה
עַל קַרְקָעִית נַפְשִׁי. כָּךְ
הִיא לֹא תִּטְבַּע לְעוֹלָם.

ניקוד: חני צפריר

*בפתיחת השיר מצהירה המשוררת: “לי אין לב", בניגוד ללבו ה"גואה" של אביה.
עיניה אמנם נשארות יבשות, אך הכתיבה מפצה על אי-היכולת לבכות. המילים (אלה שלא נאמרות ועולות רק על הנייר), מאפשרות את ההיפקחות וההיפתחות בין האב לבתו.

מַהוּ הַדָּבָר הַבּוֹעֵר בַּשִּׁיר
 / דן אלבו

מַהוּ הַדָּבָר הַבּוֹעֵר בַּשִּׁיר
 / דן אלבו

מַהוּ הַדָּבָר הַבּוֹעֵר בַּשִּׁיר?

הַאִם צְלִילָיו הֵם אֵלֶּה הַבּוֹעֲרִים?
הַאִם אַנְחוֹתָיו הֵן הֵן, הָעוֹלוֹת רְתוּחוֹת מִתְּהוֹמוֹתָיו?
הַאִם אֵלֶּה יִסּוּרֵינוּ? אוֹ
שֶׁמָּא וְאוּלַי אֵלֶּה אַהֲבוֹתֵינוּ? וְאוּלַי וְשֶׁמָּא

הַמִּלִּים הֵן הֵן הַבּוֹעֲרוֹת?

וְאוּלַי אֲנַחְנוּ הַקּוֹרְאִים בּוֹ
הִנֶּנּוּ הַדָּבָר הַבּוֹעֵר בּוֹ?

אֵיךְ נֵדַע?
מָה בּוֹעֵר בַּשִּׁיר אִם הַמִּלָּה הַמִּתְּגַּלְגֶּלֶת בּוֹ
מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ, חוֹרֶכֶת ת'שְׂפָתַיִם וְנָסָה רְחוּפָה עַל גַּבּוֹ
לֶחָלָל
לְנַגֵּן לַעֲנָנִים בַּחֲלִילֶיהָ?

ניקוד: חני צפריר

דן אלבו שואל בשירו הארס פואטי מהו הדבר הבוער בשיר, הסוד הגדול המוציא את הקורא מאדישותו. האם ניתן להצביע עליו ולבודדו? השיר הטוב והחזק חורך, מחלל באש, אבל הקורא, שבא אליו עם מטעניו וכאביו הוא זה המאפשר את הבערה

התבונה תבוא אחר כך / ורדית שלפי

התבונה תבוא אחר כך / ורדית שלפי

הַתְּבוּנָה תָּבוֹא אַחַר כָּךְ.
עַד אָז נֹאכַל מֵהַמָּרָק הַהוּא שֶׁבִּשַּׁלְתִּי.
זוֹכֵר אֵיךְ לִקַּטְתִּי רְכִיבִים בַּיַּעַר?
אִמָּא הָיְתָה קוֹרֵאת לָזֶה "פְּרוֹדוּקְטִים",
אֲבָל הִיא מֵהַפַּרְטִיזָנִים.
בְּאוֹתָם יָמִים הָעִבְרִית הָיְתָה לְשׁוֹן קֹדֶשׁ.
לֹא בִּזְבְּזוּ אוֹתָהּ עַל מָרָק.
וְאַנְגְּלִית הָיְתָה רַק בַּסִּינֵמָה.
לֹא אָמְרָה לְאַבָּא "אַי לָאב יוּ",
כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מִדֵּי פַּעַם חוֹטְאִים.
תִּרְאֶה, אֲנִי מְנִיחָה שֶׁעוֹד יוֹם-יוֹמַיִם יַגִּיעוּ הַתּוֹצָאוֹת.
שְׁנֵינוּ נִפֹּל חָזָק.
הָאַשְׁלָיָה הַמְּתוּקָה שֶׁצַּלַּחַת מָרָק מַהְבִּיל מְשֻׁתֶּפֶת
הִיא פִּסְגַּת הָאֹשֶר, תִּתְרַסֵּק.
אָז מָה הָיָה לָנוּ:
פִּטְרִיּוֹת
עֲדָשִׁים
בָּצָל קָצוּץ דַּק-דַּק-דַּק
(שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה לִבְכּוֹת, אַחֲרֵי שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתִי אֶת הַפָּטֵנְט),
בְּתַבְלִינִים אֲנִי חַלָּשָׁה.
צְהֹב הַכֻּרְכֻּם מְלַהֵט אוֹתִי לְרֶגַע
וְאַחַר כָּךְ מִצְטַנֶּנֶת לְתָמִיד.
תְּרַסֵּן אֶת עַצְמְךָ.
פַּעַם הָיָה פֹּה רַע יוֹתֵר.
אֲנָשִׁים נִדְחֲסוּ לָאוֹטוֹבּוּס וְנָסְעוּ בְּלִי לָדַעַת לְאָן.
לְפָחוֹת יֵשׁ לָנוּ שְׁבִיל
מִשְּׁנֵי צְדָדָיו בְּרוֹשִׁים
בְּקָצֵהוּ דֶּלֶת, פַּעֲמוֹן, וִילוֹן.
נְצִיג מְכִירוֹת מִזְּמַן הִצִּיעַ לָנוּ שִׁדְרוּג.
אַתָּה צָחַקְתָּ וְאָמַרְתָּ:
"טוֹב לִי כָּכָה".
הוּא לֹא הֶאֱמִין לְךָ.
הִרְגַּשְׁנוּ בַּקּוֹל שֶׁלּוֹ.

ניקוד: חני צפריר

*התמונה המרכזית בשיר היא צלחת המרק המהבילה, המזינה. ניכר הניסיון להיאחז במרק הזה כ"פטנט" בדוק לריפוי כל התחלואים אך בד בבד, המבט המפוכח שבשיר מרסק את האשליה. המרק אולי מנחם את הדור המבוגר, שעבר טלטלות איומות וייחל למנת אוכל מחממת. מאז החלומות התרחקו למחוזות אחרים, והם לא תמיד ברי השגה.

שירים לזכרו של שי אריה מזרחי- הקדים וליקט: דוד אדלר

שירים לזכרו של שי אריה מזרחי- הקדים וליקט: דוד אדלר

אתר "ליריקה" הוקם, כידוע, כמחווה אצילית של ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל ולאתר "כאוס" שערך. זו אמנם עובדה ידועה יחסית, אך ראוי בכל זאת להזכירה לעתים ובוודאי כשמובאים דברים העוסקים בזכרו של שי.

להלן שירים שנכתבו לזכרו. מדוע מובאים השירים עתה, כשנה וחודשיים לאחר פטירתו? הסיבה פשוטה. כמה מהשירים נגלו לי בעקבות מאמרי על שי ושירתו שהתפרסם בסוף השבוע האחרון במוסף לתרבות וספרות של "הארץ". אמנם המאמר נשלח לעורך שבועות אחדים לפני יום השנה למותו, אך פורסם, מה לעשות, רק עתה.

קיבלתי תגובות אישיות רבות למאמרי, ומכולן הפתיעה אותי אחת, תגובתו של אריה בר, שכללה שיר לזכרו מאדם שלא עלה בדעתי שמכיר את שי ושמותו הותיר עליו חותם כלשהו. למעשה, היכרותנו נובעת מכך ששנינו ידידים של אדם שלישי ללא כל קשר לשירה או לעניינים שברוח (אך למען הדיוק אציין שבהמשך התוודעתי גם לשירתו הייחודית של בר). לאחר שקראתי את השיר והתעשַׁתי מהסיום הנפלא שלו, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שענת ורונית בוודאי ישמחו לדעת על קיומו של השיר ולקָרְאו, להתוודע לכך שלשַׁי מוקירים עלומים, מחוץ למעגל המוכר והצפוי, וליידע גם את האחרים ולזַכּותם בקריאת השיר, באמצעות "ליריקה".

עוד אני חוכך בדעתי ומגיב אחֵר לרשימתי, ערן צלגוב, לא יכול היה שלא להעלות בזיכרוני את שירו הנהדר "אלבטרוס", שהוקדש לשי ופורסם בקיר של שי בפייסבוק והמם אותי בעָצמתו; ואז נזכרתי בשירו היפה של יאיר בן־חור שפורסם גם הוא שם, וחשבתי מדוע לא להביא גם אותו. והנה גם עורך "מעיין", רועי צ'יקי ארד, הפנה את תשומת לבי שב"מעיין" 9 פורסם שיר לזכרו, שכתב יובל גלעד, שיר מיוחד ולא שגרתי, "חזק" כמו שאומרים, שהולם בך בישירותו. ובינתיים, יאיר יידע אותי שגם אבי כהן הקדיש שיר לשי (פורסם ב"עבריתון" 2), ואם אוסיף את שירה של מיכל פיראני שפורסם בבימה זו – הנה יש לנו מינִי אנתולוגיה.

אני משער שיש עוד נוספים, כאלה שאולי שכחתי וכאלה שנסתרו ממני ואולי יובאו לידיעת קוראי "ליריקה" בתגובות ובדרכים אחרות. או־אז יש לנו אנתולוגיה (אגב, שלא יחשדו שלקיתי בדמנסיה, את שורות השיר שלי שפורסמו בגיליונו השני של "ליריקה" לא הייתי כולל, כי הוא חובר כמוטו למאמרי על שי ותו לא). כאן אביא ארבעה שירים בלבד, ללא פרשנות.

ניקוד: יאיר בן חור

אלבטרוס/ערן צלגוב

עָלָה, כְּמוֹ נְשִׁימוֹת
קְצָרוֹת, הַשִּׂיא
בִּקְצוֹתָיו. כְּמוֹ שִׁיר
כַּנְפֵי קוֹלוֹת וְלֹא
אֻכַּל.
אַחַר בָּאוּ. חִטְּטוּ
בִּקְרָבָיו וּמוֹתוֹ הָיָה
שָׁלֵם. פָּנָיו חֲלוּלִים
וְהַדְּמָמָה הֻשְׁלְמָה.
נוֹתָר סִימָן. מַרְאֵה
מָקוֹם.
כֶּתֶם שֶׁמֶן.
וְהוּא כְּמוֹ לֹא
הָיָה.

מתחרים/ אריה בר

לזכרו של שי אריה מזרחי

אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים עַל אֲוִיר לִנְשִׁימָה, עַל קוֹרַת גַּג, עַל חֹפֶן אֲדָמָה
עַל לִטּוּפָהּ שֶׁל אִמָּא
עַל גֹּבַהּ הַקְּפִיצָה מֵעַל קַו הָעֹנִי
אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים עַל מְקוֹם חֲנָיָה בְּדַף שִׁירָה
עַל שִׁטְחוֹ שֶׁל גִּלְיוֹן הַהַעֲרָכָה
עַל מִשְׁפָּטִים לְהַלְבָּנַת פָּנִים
עַל חֹמֶר לְהַלְבָּנַת חֲטָאִיםּ
עַל טִפּוֹת הַדָּם שֶׁיִּתְּנוּ סֹמֶק בִּלְחָיֵינוּ הָאֲפֹרוֹת
אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים בִּפְנֵי מְרִיעִים וּמְגַדְּפִים
וּבְתוֹךְ הַשְּׁאָגוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹמְעִים אֶת לְחִישׁוֹת הָאַהֲבָה
וְאֶת פְּסִיעוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת שֶׁל מוֹתֵנוּ.

*/יובל גלעד

בֵּין גַּלִּים מְטֻלְטָלִים כְּרָאשֵׁי עֲצִירִים
פִּתְאֹם רָאִיתִי אוֹתְךָ
שַׁי אַרְיֵה מִזְרָחִי מְחַפֵּשׂ שִׁיר
כְּאִלּוּ אֵינְךָ מַאֲכַל תּוֹלָעִים
בְּבִנְיַן קוֹמוֹת חָדִישׁ
יָם פְּסִיכִי בִּסְעָרָה
וּשְׂעָרְךָ הָאָרֹךְ גּוֹלֵשׁ לְעֵבֶר יָפוֹ
מֶה עָשִׂיתָ אִישׁ? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן
בְּתוֹךְ יָם מְדַמֵּם בֶּז' סוֹעֵר
יָם מַלְבִּין מִקֶּצֶף
אִי־אֶפְשָׁר לְהַאֲשִׁים מִי שֶׁטָּבַע בְּמִטָּתוֹ
אַחֲרֵי לַיְלָה בְּלִי שֵׁנָה
כְּשֶׁהָאוֹר הָרַע הֵחֵל לְבַשֵּׂר
עוֹד בֹּקֶר חֲסַר שַׁחַר
הַהֶרֶס סֶלַע נוֹפֵל
קַנְיוֹן מִגְדַּל הָאוֹפֶּרָה עָזוּב
כָּמוֹךָ אַחֲרֵי הַפִּטּוּרִים
לֹא תִּשְׁמַע יוֹתֵר לוּ רִיד
הָיִיתָ סֶלַע צַעַר עַתִּיק פָּגוּעַ שׁוֹתֵק מְסֻגָּר
בְּשׁוֹבֵר גַּלִּים אָדִישׁ לַסְּעָרָה
כִּפְּסִיכִיאָטֵר לְצַעַר
הִנֵּה מַתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ
לֹא תִּרְאֶה יוֹתֵר יֹפִי
תָּמִיד הָיִיתָ שׁוֹאֵל מַה קּוֹרֶה
אִישׁ, מֶה עָשִׂיתָ?
אִישׁ, מֶה עָשִׂיתָ?

כָּאוֹס לִירִי/ יאיר בן־חור

4 באוקטובר, 2013, ל' בתשרי, תשע"ד
לזכר שי אריה מזרחי, שנה למותו

אִם תִּשְׁבֹּר אֶת שְׁתִיקָתְךָ
זֶה יִהְיֶה נִפְלָא,
הִיא אָמְרָה,
זֶה שָׁנָה שֶׁאֵינְךָ פּוֹצֶה פֶּה
רַק כְּתָבֶיךָ מְדַבְּרִים בְּשִׁמְךָ.

אִם תִּזְכֹּר אֶת חֲזוֹנְךָ
לֹא נֵלֵךְ לְאִבּוּד,
הִיא הִתְפַּלְּלָה,
כְּבָר שָׁנָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל בָּנוּ
וַעֲצוּמוֹת עֵינֶיךָ לִרְוָחָה.

וְאַתָּה בְּתוֹךְ
כָּאוֹס לִירִי
בִּלְתִּי מוּבָן בַּעֲלִיל,
לְעוֹלָם…

על מצבה של השירה בימינו / תות הרמס סאטורי

על מצבה של השירה בימינו / תות הרמס סאטורי

אֵין זוֹ אַרְצוֹ (מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה)
וְיָדוֹ עוֹדֶנָהּ נְטוּיָה
לִקְצֹב חָלָב דְּבַשׁ וָחֶרֶב
(בַּזּאֹת אֵין לוֹ צֹרֶךְ).

מִי יָכוֹל אָמַר לָשִׁיר כָּאן
בְּאֵין גַּם הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת
וּמִי אַחְרַאי לְכָל הַצָּרוֹת
בְּאֶרֶץ הַיֵּאוּשׁ הַקָּשָׁה הַזֹּאת

הַדְּרוּכָה לַנֶּצַח לַמִּלְחָמָה הַבָּאָה?
הוּא מִתְנַצֵּל.
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת אוֹפְּטִימִיסְט

ניקוד: חני צפריר

הרמס סאטורי מנהל דיאלוג שירי הן עם שיריו של נתן זך והן עם כמה מדבריו, שפורסמו לפני מספר חודשים בראיון לידיעות אחרונות. "ארץ זבת חלב ודבש' אמרו שתהיה לנו. גם כן אמרו, ותראה מה יצא", טען זך בראיון. ועל כך משיב סאטורי, ה"בן" הלירי, ל"אביו", כי אין זו ארצו ומעולם לא הייתה. ומדוע מעולם לא הייתה? משום שאפסה כל תקווה. בשנות השישים של המאה העשרים, ברא זך יש מאין את קולו של ה"אני" בשירה העברית; "אני" שהיווה מקור של אופטימיות. אולם בחלוף השנים נרמס הקול הלירי של שירת היחיד ולא נותר דבר זולת "ארץ הייאוש" הקשה, החיה על חרבה.

מוֹצָאֵי שַׁבָּת / מאיה ויינברג

מוֹצָאֵי שַׁבָּת / מאיה ויינברג

וְכָעֵת, מָה יוֹתֵר מִמָּה? בְּדִידוּת אוֹ אַשְׁמָה?
כְּשֶׁהַלַּיְלָה יוֹרֵד, לַח וְכָבֵד
אַתְּ נִשְׁאֶרֶת חַסְרַת נֶחָמָה

אִי-נַחַת כְּרוֹנִית נִמְתַּחַת
מִקָּצֶה אֶל קָצֶה בִּכְלוּב הַצְּלָעוֹת
בַּמָּקוֹם הַקָּטָן שֶׁנּוֹתָר, קָשֶׁה לָךְ לִנְשֹׁם

עֲיֵפָה מִמַּאֲבָק, אַתְּ נִכְנַעַת לְאָבָק
אַתְּ תַּחֲרִידִי מֵרִבְצוֹ וְהוּא יָשׁוּב לִשְׁכֹּן
כְּמוֹתוֹ הַכְּבִיסָה בַּסַּל, הַכֵּלִים, הַבְּקָרִים עַל הַשָּׁעוֹן

מֻקְדָּם מִדַּי אָזַל לָךְ הַכֹּחַ, הַחֵשֶׁק, הַטַּעַם
וְגִלִּית : כֹּל זֶה דּוֹמֶה מִדַּי, חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ
אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר לִפְנֵי שֶׁזֶּה הִתְחִיל
וְזֶה מַה שֶּׁעָצוּב יוֹתֵר מִכֹּל

ניקוד: חני צפריר

* מאיה וינברג משוררת על התפלות הקיומית, הנוכחת בחייה לחה וכבדה מדי מוצאי שבת, לקראת שבוע עבודה חדש. השעה הבלוזית הזאת, כשהלילה יורד, טומנת בחובה בדידות ואשמה ואי-נחת, שאינם מאפשרים לדוברת ליהנות מ"חשק" ו"טעם" ולמצוא בקיום פשר, נחמה.

בִּתִּי / חגית בת – אליעזר

בִּתִּי / חגית בת – אליעזר

הָאֱנוֹשׁוּת לֹא בְּסַכָּנַת הַכְחָדָה
וְלֹא נוֹאֶשֶׁת הִתְרַבּוּת

אִם סַעֲרַת הַגּוּף לֹא מֵטִיחָה אוֹתָךְ
אֶל הַדְּלָתוֹת הַנְּעוּלוֹת
שֶׁל הַגְּבָרִים הַמְּאוֹנְנִים מוּל יְפֵהפִיּוֹת הַמָּסָךְ

הֲיִי מוֹלֶכֶת בְּעוֹלָמֵךְ הַמָּלֵא
שְׁלֵמָה
כְּשֶׁכָּל תּוֹסֶפֶת אֱנוֹשִׁית
גּוֹרַעַת

ניקוד: חני צפריר

שירה של חגית בת אליעזר מגולל המלצה לא שגרתית של האם המשוררת, לבתה. בניגוד לנורמות מעודדות הילודה, שלפיהן אמור העולם להכיל זוגות-זוגות כבתיבת נוח, בציפייה לצאצאים, אומרת האם לבתה באופן ישיר: “האנושות לא בסכנת הכחדה" ,וגם: חיי את חייך, "היי שלמה", שכן "כל תוספת אנושית גורעת".