ארכיון חודשי: אפריל 2015

חצי עולם / רחלי אברהם-איתן

חצי עולם / רחלי אברהם-איתן

חֲצִי עוֹלָם וְהַמַּעְגָּל טֶרֶם הֻשְׁלַם.
אוֹרֶזֶת אֶת חֹם גּוּפִי
לְמִזְוָדָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר
אֶל הַמֶּרְחָב הַשָּׁקֵט
חוֹמֶקֶת מִמַּבָּטִים חַיְכָנִיִּים
מֵאֲמִירוֹת מְשַׁדְּלוֹת
לְהִסָּגֵר כְּמוֹנָלִיזָה בְּאַרְמוֹנָהּ.

פִּרְסַמְתָּ בַּפֵיסְבּוּק עַל קִנְיָנְךָ
לְסָגְרֵנִי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ בְּטַבַּעַת אֲוִיר…
לְבַטֵּל אֶת הַחִיּוּכִים סָבִיב – – –

צֵל הֻטַּל אֶל חוֹף הַיָּם הַשָּׁקֵט
בִּסְגִירַת הָאֶפְשָׁרוּת לְאוֹרְכִידֵאָה*
בְּתִפְרַחְתָּהּ לְהִתְיַצֵּב אֶל הָאוֹר
מְכֻנֶּסֶת בַּצֵּל הַמֻּטָּח אֵלֶיהָ
עַד שֶׁתִּדָּלֵק הַשֶּׁמֶשׁ
בִּקְדֵרַת דַּאֲגוֹתֶיךָ הַמְיֻצָּרוֹת לִבְקָרִים
וּ מְ צֵ ר וֹ ת
וְתָסִיר אֶת כַּבְלֵי הַפַּחַד הַנּוֹשָׁן
לְיַצֵּב אֶת הָאוֹר…

שָׁבָה אֶל מֶרְחַב הָאוֹר
שֶׁל יְלָדַי
חֲצִי עוֹלָם.

18.8.12

ניקוד: יאיר בן -חור

*סחלב

השיר עוסק בזוגיות ובאהבה. "חצי עולם" מתאר את הקושי בהתניידות הגיאוגרפית, עקב עיסוקו של בן הזוג כאיש מדע, העובד באוניברסיטה בקנדה. תוך כדי כך, מתארת הכותבת את הטלטלות הנפשיות הנובעות מעוצמת האהבה.

זיקנה / רונה ברנס

זיקנה / רונה ברנס

הַזִּקְנָה יוֹשֶׁבֶת בַּפִּנָּה
תּוֹלֶשֶׁת צִפָּרְנַיִם אַחַת לְאַחַת
שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר גַּרְגִּיר
לִרְפוּאָה.

ניקוד: יאיר בן -חור

שיר קצרצר. 11 מילים מדויקות, שמתארות כיצד הזִקנה אורבת לכולנו ואט-אט, מבלי משים, היא מכלה ומאכלת את הקיים.

הֶרֶף עַיִן / נילי אמיר־סגל

הֶרֶף עַיִן / נילי אמיר־סגל

הֶרֶף עַיִן שֶׁל מַבָּט
הֶרֶף רֶגַע שֶׁל שִׂמְחָה
דַּק מִן הַדַּק
הָרֶגֶשׁ הַזֶּה
בְּתוֹכֵךְ
קוֹרֵא אֵלַיִךְ
אֶל מָקוֹם אַחֵר
שֶׁבּוֹ אֵין כְּאֵב.

הֶרֶף עַיִן שֶׁל חִיּוּךְ
הֶרֶף רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה.

ניקוד: יאיר בן -חור

בשיר עדין כמו נימה דקיקה, לוכדת נילי אמיר-סגל הרף עין של חסד מתוך קשר עם הזולת. הרף עין הוא יחידת זמן זעירה מאוד. לעומתו רגע הוא יחידת זמן עצומה, ומכאן שבריריותה של החוויה. השיר מברך על החסד של המפגש עם הזולת, שאף הוא מתואר בצמצום כמבט, כחיוך, ומזקק את הרף העין של חסד המפגש במרחב הזמן של הבדידות. סופו של השיר חידתי. שתיקה יכולה לגלם היפוך של חיוך ושמחה, אך גם שקט מתוך קרבה, אי-נחיצות של דיבור. מכאן נגזרת זהירות על השמחה של המפגש עם הזולת. גם היא עדינה כנימה דקיקה.

מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג / עודד ניב (נימקובסקי)

"על באבי יאר אין יד ואין מצבת
ערוץ תלול – כדמות גולל על קבר
אני אחוז אימה
היום זקנתי כמו
לו אני העם היהודי עצמו" *

(מתוך הפואמה הידועה שכתב המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו ב-1961 , לאחר שמצא את 'באבי יאר' מוזנחת וללא כל גלעד לרצח ההמוני שהתרחש במקום)

מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג / עודד ניב (נימקובסקי)

בְּכָל יוֹם
יוֹצֵאת אִמִּי אֶל הָעֲרָבוֹת הַקְּפוּאוֹת
נְחוּשָׁה לִמְצֹא אֶת הוֹרֶיהָ מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הַמְדַמֵּם
אֲבָל בְּצֵאתָהּ וּבְבוֹאָהּ
הִיא שׁוֹכַחַת לְחַבֵּק אוֹתִי
לְהַרְעִיף עָלַי אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.

ב-28 בספטמבר 1941 פרסמו הנאצים מודעות בכל רחבי קייב בזו הלשון:

"על כל היהודונים המתגוררים בקייב וסביבותיה להתייצב בשעה 8:00 בבוקר יום שני בפינת הרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב (על יד בית הקברות). עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה. כל יהודון שלא יבצע הוראה זו וימצא במקום אחר כלשהו – יירה".

כך התחיל הטבח הנורא ב'באבי יאר', שבו נרצחו 100,000 יהודים ( ועוד אלפי צוענים , חולי נפש, שבויי מלחמה סובייטים ואזרחים רבים שהואשמו בהפרות סדר).

השיר נכתב בדם לבי. נולדתי במאי 43 בשיאה של השואה. רוב בני משפחתה של אמי (כולל הוריה ואחיותיה) היו בתוך התופת ההיא (בפולניה), וכשנולדתי לא היה ידוע לאמי, שאכן הם כולם בין הנספים. היא התענתה בחיפוש מידע על מה שקורה ובדאגה עמוקה, כמובן. באותם ימים החלו רק להגיע השמועות על ההשמדה, שרבים סרבו להאמין להן בתחילה… אין לי ספק (וזה בדוק) שמצב הרוח הזה השפיע על האנרגיות בבית, ועל מה שספגתי בילדותי. אני מקדיש את השיר לזכר כל הנספים בראש ובראשונה, וגם לבני ה'דור השני', שסבלו קשות סבל רב, אם כי בעקיפין….

עודד ניב

תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

אֲנִי מַרְשָׁה לְעַצְמִי לָשִׁים אֶת הַנַּיָּד עַל שָׁקֵט
רַק כְּשֶׁשְּׁלֹשְׁתֵּנוּ בַּבַּיִת.
שֶׁקֶט פְּנִימִי מִשְׂתָּרֵר
הַשָּׁטִיחַ נְקִי מֻבְרָשׁ
הַכָּרִיּוֹת בַּמָּקוֹם עַל הַסַּפָּה
פָּנִים אֶל פָּנִים
וְהָאוֹר מֻפְשָׁל.

הַמִּרְקָע כָּבוּי
וְרַק נוּרִית הַחִוּוּי הַיְרֻקָּה מְדַמֶּמֶת
וּמְעַוֶּתֶת אֶת שְׂדֵה הָרְאִיָּה:

לֹא תְּאוּנַת עֲבוֹדָה – אֵין פּוֹעֵל
לֹא מָוֶת פִּתְאֹמִי – הַלֵּב דּוֹפֵק
לֹא שְׁבִיל הַתַּפּוּזִים שֶׁל הַשָּׁמַיִם – שְׁעוֹן קַיִץ
לֹא קִצְבַּת זִקְנָה – עֲדַיִן הַגִּיל הַשֵּׁנִי
לֹא מִשְׁפַּחַת אִימְפֶּרְיָה שֶׁקָּרְסָה אֲבָל תְּחוּשַׁת אֲבֵלוּת
לַמְרוֹת שֶׁכֻּלָּנוּ כָּאן וְהַשֶּׁקֶט מְבֹרָךְ.

צִלְצוּל פִּתְאֹמִי בַּדֶּלֶת מֵבִיא אֶת הַבַּת הַגְּדוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתִי אִם אֲנִי מְחַכָּה לְמִישֶׁהוּ
תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה
זֶה מַה שֶּׁמַּשְׁאִיר אוֹתִי חַיָּה
הַצִּפִּיָּה
אֲנִי מַסְבִּירָה לָהּ
מְעַרְבֶּבֶת אֶת הַפַּסְטָה
גִּבְעַת אַהֲבָה הָפְכָה תְּלוּלִית.

נִסַּע לַחוֹף? שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לְפֶתַע מִישֶׁהִי שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה
יוֹצֵאת מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי
לְבוּשָׁה בְּבֶגֶד הַיָּם שֶׁלִּי
גַּנֶּבֶת
לָבְשָׁה לִי אֶת בֶּגֶד הַיָּם וּמְצַפָּה שֶׁאַבְלִיג עַל זֶה.

אֲנַחְנוּ יוֹרְדוֹת בְּשׁוּרָה לְמַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת
וְהַיָּם לֹא זוֹכֵר אוֹתִי מֵהַשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה
וְאֵיךְ עַד הָעֶרֶב
עֶרֶב־עֶרֶב
הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל חוֹפוֹ.

ניקוד: יאיר בן -חור

ערב אינטימי. בבית שוהות האם ושתי בנותיה. המרחב נקי, מסודר ושקט, ומבעד לשקט מפעפעת תחושת אבלות. מקורה של תחושה זו נובע מן הציפייה המתמדת לדבר מה, ציפייה שבהווה השירי אינה מתממשת. הסמליות בשיר יפה – כך למשל בגד הים המסמל גניבת זהות, וקערת הפסטה ההולכת ופוחתת כמו אהבה העוברת טרנספורמציה.

* / נדב נדלר

* / נדב נדלר

שִׁירַי נֶחְבָּאִים אֶל הַכֵּלִים
מְפֻזָּרִים בְּפִנּוֹת שֶׁל מְגֵרוֹת
וְעַל שִׁדּוֹת
בְּפִנְקָסִים
וּבְכִיסִים שֶׁל מְעִילִים
חֻלְצוֹת.
אִם אֶתְפֹּר אֶת כֻּלָּם יַחְדָּו
אֲקַבֵּל יְרִיעָה אֲרֻכָּה
אֲרֻכָּה –
קוֹד חַיַּי.

ניקוד: יאיר בן -חור

שירים אינם נחבאים אל הכלים. המשורר, שאינו בטוח במלאכתו, הוא הנחבא אל הכלים. מלאכת השירה נטווית מאליה ומצויה בכול. וכך, בשעה שמאחים את הפיסות הליריות ומחברים אותן זו לזו, מתקבלת "יריעה" שירית ארוכה אחת, המשולה לקוד, לאו דווקא במשמעות קידוד כי אם במשמעות CORE, ליבה. ליבת חייו של הכותב.

רָעָב / דניאל גרינפלד

רָעָב / דניאל גרינפלד

קוּם וְהִזְדַּקֵּף וּבוֹא בַּשֵּׁל בִּשְׁבִילִי
תָּזִין אֶת בִּטְנִי
תַּרְחִיב אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא
וְתַרְחִיב אוֹתִי.
תָּזִין אֶת רַחְמִי
תֹּאהַב אֶת כָּל כֻּלִּי
עַד שֶׁהָרַעַשׁ יִשְׁקֹט
עַד שֶׁהַבֶּטֶן תַּפְסִיק לְכַרְכֵּר
עַד שֶׁהַגּוּף יֶחְדַּל מִלְּהַרְגִּישׁ
רָעָב.

ניקוד: יאיר בן – חור

זָן, הזן, תזין. את הרחם ואת הבטן ואת האש "ואת כל כולי". זה הציווי המרכזי בשיר. בדומה לברכת המזון, שם האל הוא "אֵל זן ומפרנס לכול", יוצרת הדוברת צימוד בין תשוקה/ארוטיקה למזון. הצימוד הזה עתיק יומין. פעמים רבות מוזכר בתנ"ך מקור כוחו של האוכל כמעצב היחסים בין המינים. מלידה ועד מוות נטען המזון במשמעויות גופניות-רגשיות, הנסבות על רעב, כאשר השיר ממחיש כיצד "אהבה" היא בה בעת הרצון לבלוע כמו גם הרצון להיבלע.

התכנסות או מנוסה – לא אדע / עפרה קליגר

התכנסות או מנוסה – לא אדע / עפרה קליגר

"הַאִם לֹא כָּל הָעֻבְדּוֹת הֵן חֲלומוֹת מִיָּד
כְּשֶׁיִּוָּתְרוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ."
(אולי הלב, אמילי דיקנסון, עמ' 125)

אֲנִי מִתְכַּנֶּסֶת אֶל צְרוֹר הַשָּׁנִים
בִּשְׁתִיקָה הוֹמִיָּה. רַק הָעַיִן הַפְּנִימִית
מַבְחִינָה בִּמְנוּסַת הַנֶּפֶשׁ מֵחֶרֶט הַזְּמַן
הַשּׂוֹרֵט וּמְנַסָּה לַחְשֹׁב אֵיךְ עוֹצְרִים
אֶת נְשִׁימָתוֹ,שֶׁיַּעֲצֹר וְאִם אֶפְשָׁר
לְהַגְלוֹת עַצְמִי מִמִּרְדָּפוֹ בְּצַו מִלִּים.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת וְהָאֵימָה נִדְחֶקֶת
לְצִדֵּי הַשּׁוּרוֹת,
מִתְיָרֵאת מִכּוֹחָן שֶׁל מִלִּים.
מַשֶּׁהוּ עָמוּם מְבַצְבֵּץ מִתּוֹכִי חָפֵץ
לְהַסְבִּיר פָּנִים לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
הָעוֹמֶדֶת לְפִתְחִי.

ניקוד: יאיר בן – חור

אקט הכתיבה בשיר, נע בין שתי התמודדויות. האחת עם הזמן, המייצג מציאות חיצונית שורטת. ואילו השנייה היא התמודדות עם חרדה שנובעת מהתכנסות לתוך מציאות פנימית. הכתיבה ספק דוחקת את החרדה לשולי השורות וספק מעוררת אותה, נעה בין המציאות הפנימית לחיצונית ובין הקשיים של כל אחת מהן. בתוך התנועה הזאת, תוך כדי כתיבה, וחרף היראה מכוחה, נוצר מפלט מהחרדה, נוצרים תקווה וחשק להביט בסבר פנים יפות אל העתיד.