ארכיון חודשי: יוני 2015

כתם היעדרךְ / עפרה בן־עמי

כתם היעדרךְ / עפרה בן־עמי

כֶּתֶם הֵעָדְרֵךְ מִתְפַּשֵּׁט בִּי
צוֹבֵעַ אֶת סִיבֵי הַכָּרָתִי
פּוֹעֵר חִידוֹת בַּחֲלוֹמוֹת
מִשְׁתַּחֵל לִמְבוֹכֵי עֵרָנוּת
מַפְתִּיעַ בְּעִקּוּלִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמָם.
כְּשֶׁאֲנִי מְסַמֶּנֶת לוֹ גְּבוּל
יוֹדֵעַ כֶּתֶם הֵעָדְרֵךְ לִפְרֹץ תַּחְתָּיו
נִגָּר אֶל מְחִלּוֹת זִכָּרוֹן
לַחוֹת מֵרֹב הוֹוֶה.

ניקוד: יאיר בן־חור

החוסר הוא כמו כתם שלא יוצא. כתם מתפשט שלא יודע גבולות. הוא נמצא שם תמיד גם במצבים לא צפויים, בשינה, ביקיצה, ולא מרפה מן הזיכרון. כמו נחש הוא משתחל ומרטיב את ההווה בנוכחותו.

תמונה / תות הרמס סאטורי

תמונה / תות הרמס סאטורי

מִן הַתְּמוּנָה שֶׁבִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת
אֲנִי מַבִּיט בִּי וְאֵינֶנִּי מְזַהֶה.
מִי כְּבוֹדוֹ? מַכָּר?
אוּלַי הוֹזֶה?

וּלְשֵׁם מַה בִּכְלָל תְּעוּדַת זֶהוּת?
הַכְּתֹבֶת מִזְּמַן אֵינָהּ מְעֻדְכֶּנֶת
מִנְּסִבּוֹת רִשְׁמִיּוֹת אַתָּה מִתְרַחֵק
כְּמוֹ מֵאֵשׁ. וּבְכֵן?

בַּחוּץ אַחַר צָהֳרַיִם שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי
שַׁחֲרוּר מְצַפְצֵף מַה
שֶּׁמְּצַפְצֵף. מִלְחָמָה
(סָדָאם פַּעַם שְׁנִיָּה)?

ניקוד: יאיר בן־חור

הדובר מתאר סיטואציה מוכרת להכאיב: אי-הלימה בין הגיל הכרונולוגי לגיל הנפשי, הרגשי. תעודת הזהות העתיקה, הסמרטוטית לפרקים, מעלה מן האוב קלסתר ילדי, צופן הבטחות ותקוות. הקלסתר הילדי הזה אינו עולה בהכרח בקנה אחד עם הדיוקן העכשווי המפוכח, המתבגר. דומה שהכול השתנה, כולל כתובת המגורים. הכול פרט למלחמות הפוקדות אותנו שוב ושוב, במעגל מתמיד, תכוף, של רשעות ואיוולת.

* / ענת חנה לזרע

* / ענת חנה לזרע

לזכר אחי בנימין ז"ל

וְהִנֵּה מַשְׁחִיר הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
וְקִרְבַת הַדָּם אֵינֶנָּה אֻכְּלָה

עוֹדֵךְ בְּמִשְׂרֶפֶת מִן הַמַּעֲבֶה קַמְתְּ
כְּעוֹף מְרֻשָּׁל וְלֹא, לֹא לְפֶחָם

קֶבֶר אָחִיךְ צְהַבְהַב מִדְבָּר
כָּרוּי בְּגֹבַהּ עֵינַיִם

אַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת הַשָּׁמַיִם
גַּם כְּשֶׁאֵין רוֹעֶה בָּם דָּבָר

בְּטֶרֶם תִּפְשְׁטִי מְקוֹר הַנֶּפֶשׁ
מַה יַּחְזִיקֵךְ, עַמּוּד הַגֵּו, שְׁרִיר צַוָּאר.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על אובדן, שמנכיח קדרות באמצעות שימוש במילים "קבר" ו"משרפת". הדימויים החזקים מצוירים דרך תיאורי הטבע, בהטיחם בקוראים כאב שאין נורא ממנו. גם השמש מכבידה, משום שהיא לא מאירה אלא צובעת את העולם בשחור (בניגוד לשמש האדומה בשיר הקינה "ראה שמש", לאבן גבירול). השורות היחידות שניתן לשאוב מהן נחמה, הן: "את אוהבת את השמים/ גם כשאין רועה בם דבר". הרועה (האל) שאמור להיות ער לסבלו של האדם איננו, ולמרות זאת השמים אהובים.

כותונת / תמי קויפמן

כותונת / תמי קויפמן

הַכֻּתֹּנֶת שֶׁל יַלְדוּתִי הַשְּׁקֵטָה
סוֹפֶגֶת אוֹתִי,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,
כָּכָה שִׁשִּׁים שָׁנָה,
רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית
אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת אִתָּהּ.

כַּפְתּוֹר שֶׁנִּקְרַע
מַשְׁאִיר אוֹתִי פְּתַּיָּה פְּרוּעָה,
רָצָה בֵּין הַפַּסִּים בַּלֵּילוֹת
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ
וּבַקֵּפֶל שֶׁבֵּין הַזְּרוֹעַ לָאַמָּה אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ
הַלַּיְלָה טוֹב.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של קויפמן ממוען בערגה לימי הילדות, כאשר הכותונת הבדיונית (הרואה ואינה נראית), מלווה אותה כבר שישים שנה. בבית השני נדמה שכותונת הפסים מסמלת כותונת משוגעים, המהווה כסות לגופה בשעה שהיא רצה בלילות כפתיה פרועה. אולם בסופו של דבר הלילה שב להיות רוגע, בתום חיבוק דמיוני.

צמצום / דב ליפשיץ

צמצום / דב ליפשיץ

אֲנִי מִצְטַמְצֵם מֵחֲמַת הַתְּשִׁישׁוּת
מֵחֲמַת הֶחָלָל שֶׁהוֹתִיר הָרִקּוּן.
רוֹצֶה לְהַנִּיחַ אֶת דַּעְתִּי
אוֹ לְפָחוֹת לְשַׁחְרְרָהּ
לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשִׁי
בֵּין מִסְעַד הַכִּסֵּא לַקִּיר
עַד אֲשֶׁר אֶתְפֹּס בָּלוֹן
אֵאָחֵז בְּחוּטוֹ
וַאֲרַחֵף לְעֵבֶר עוֹלָמוֹת
וּבָהֶם אֶפְגֹּשׁ
בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן
הֵיכָלוֹת שְׁבוּרִים
כֵּלִים שְׁלֵמִים
וּפֶתַח חַלּוֹן.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מבטא את החולשה האנושית הגלויה (אני מצטמצם מחמת התשישות), לעומת עוצמת הקבלה הכמוסה והנשגבת (בסתר עליון). הדובר, שכותב בגוף ראשון, מבקש להשתחרר מהגשמיות ומן המודע, לדבוק בעולמות האיתנים – העליונים – ולהגיע לקתרזיס (פתח חלון) . האמצעי המקשר בין העולמות הגשמיים לעולמות העליונים, הוא חוט של בלון. ניתן להתייחס לבלון כאל מטונימיה לחלום, כאל פנטזיה, שמתחוללת רק בעיני רוחו של הדובר

עירום ועריה / לאה הרפז

עירום ועריה / לאה הרפז

בְּיָדַיִם רֵיקוֹת בְּיַחֲפוּת מְבֻיֶּשֶׁת
בְּגוּף חַף מִבֶּגֶד
אַף לֹא כִּיס
לִטְמֹן בּוֹ
וְלוּ מִלִּים בּוֹדְדוֹת

כָּךְ, בְּחֹסֶר כֹּל
אֲנִי בָּאָה
בְּשַׁעֲרֵי שָׁנָה חֲדָשָׁה

וַהֲרֵי צְרִיכָה הָיִיתִי
לַעֲטוֹת עַל עַצְמִי
מַחְלָצוֹת,
מַסֵּכָה לְהֶסְתֵּר פָּנִים
נַעֲלַיִם בִּשְׂרוֹכִים מְהֻדָּקִים
כְּמוֹ שֶׁבָּאִים אֶל עִיר זָרָה.

וַאֲנִי מְהַלֶּכֶת
כְּתַרְנְגֹלֶת עַמְלָנִית
מְנַקֶּרֶת אֲבָנִים

כִּי שָׁגִיתִי לִבְחֹר
תַּרְנְגֹלֶת פְּתַיָּה

כְּמוֹ לֹא יָדַעְתִּי
שֶׁרַק עוֹרֵב יֵדַע לִבְרֹר אֶת הַנּוֹצֵץ
בֵּין אֲבָנִים מַאֲפִירוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מרפרר למשלי קרילוב, אולם הכותבת מנתצת את השימוש המקובל בדימויים השגורים בדימוי בעלי החיים שבמשלים. הדוברת פותחת את השנה החדשה חפה מכל קישוט, ומנסה כתרנגולת חרוצה לנקר באבנים האפורות, שגם הן לכאורה חפות מכל קישוט ולמצוא דבר מה – אולי דבר משיב נפש, המנוגד לדימוי הקשה של האבנים. אולם אין לאל ידה למצוא דבר, משום שהיא איננה "עורב". לכאורה, העורב מאופיין במשלים ובשיר באופן שלילי, כמי שמחפש את השטחי, ואינו יודע להבחין באיכות של ה"אפור" – איכות המשותפת לדוברת ולאבנים שהיא מלקטת. עם זאת העורב ניחן ביכולת מיוחדת, שהיעדרה מתסכל את הדוברת: למצוא את הנוצץ.

* / טל ניצן

* / טל ניצן

מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ
וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר
וּבְסוֹף הַיַּעַר גָּדֵר
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה
שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר
שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר
שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ
הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר
הַאִם תִהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה

השיר התמציתי – בניגוד למרחבים המתוארים בו – פורש מרחק מתוך מרחק, כמו בובת בבושקה, במעין מאמץ לשרטט רחוק מכל רחוק. בבית השני המרחק נפרש בכיוון ההפוך, בתמונת ראי, ורק בסיום, בשאלה הרטורית נטולת סימן-השאלה, מתגלה כי לא במרחק ובנידחות עוסק השיר, כי אם בבדידות, שאינה תלויה במיקום.

* / מרים קליין

* / מרים קליין

בְּבוֹאֵךְ לַחֲשֹׂף אֶת נִימַיִךְ
רֵאשִׁית טִפְחִי עַל עוֹרֵךְ
בִּדְקֵי אִם זֶה יוֹעִיל לְקִיּוּמֵךְ
הַשְׁמִידִי רְאָיוֹת מַחְשִׁידוֹת
יֵשׁ שֶׁהַדְּבָרִים בְּרוּרִים
מִתַּחַת לִפְנֵי הַשֶּׁטַח.

בַּבָּשָׂר נוֹגֵעַ הָאָפֵל
בַּבָּשָׂר נְמַקִּים קוֹלוֹת פְּחָדַיִךְ
כְּדֵי שֶׁהַבֶּהָלָה לֹא תִּתְעַצֵּם וְתִמְשֹׁל
אַל תַּעַצְמִי עֵינַיִם, נַסִּי גַּם לֹא לְמַצְמֵץ
פִּקְחִי אוֹתָן לִרְוָחָה בְּעָצְמָה.

בְּבוֹאוֹ שֶׁל יוֹם, זֶה יָבוֹא לְעֶזְרֵךְ
גַּם בְּאַחֲרוֹן הַיָּמִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

"על האישה לכתוב את עצמה: על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה שממנה הן הורחקו באלימות, כפי שהורחקו מגופן שלהן", טענה סיקסו ב"צחוקה של המדוזה". מרים קליין יודעת שבבואה אל הכתיבה, בעל כורחה היא נידונה לחשיפת הפחדים והאופל וכאבי "הבשר". שהרי הגוף אוצר בחובו את צלקות הנפש, בין אם את מנסה לעצום עיניים ובין אם לאו.

נקודה / רונן בלומברג

נקודה / רונן בלומברג

וְרָצִיתִי לְפֶתַע לִקְבֹּעַ עֻבְדָּה
עַל צִיר הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב
לִבְרֹא בְּמִלִּים זְמַן אוֹ מָקוֹם
שֶׁאֵלָיו אוּכַל לְהִתְגַּעְגֵּעַ
וַאֲשֶׁר בּוֹ אוּכַל לְהִתְנַחֵם
גַּן עֵדֶן קָטָן וּמוּגָן בְּתוֹךְ רֹאשִׁי
אַךְ לַשָּׁוְא
מַה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי?
נְקֻדָּה בַּזְּמַן
רְסִיס מֵהַנֶּצַח שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שֶׁלִּי

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר בעל רמת הפשטה גבוהה, המנסה לברוא מרחב מוגן בתוך תודעה מיוסרת. הנחת המוצא היא שהמציאות היא מקרה אבוד, ויש להסתפק בגעגועים. אבל גם רסיס הנצח לא נמצא לדובר, אלא אולי רק במעשה השיר עצמו, במעין נואשות שהיא עוגן.