ארכיון חודשי: דצמבר 2015

דֵּקָדֵנְס / אלון אשתר

דֵּקָדֵנְס / אלון אשתר

בַּיִת בְּוֵנֶצְיָה שׁוֹקֵעַ מִתַּחַת לַמַּיִם.
מֵעָלָיו מִצְטוֹפְפִים, מִסְתּוֹדְדִים
לְהַטִּיל עָלָיו מִסִּים
לְחֲדֵּשׁ לוֹ מִרְפָּסוֹת
לְשַׁפֵּץ לוֹ דַּיָּרִים
לְשַׁכֵּן בּוֹ רְפָאִים
לְמַאֲמִינִים וּמַשְׁקִיעִים.
הַבַּיִת בְּכִיס אֲוִיר
נֶעֱלָם
בּוֹלֵעַ לְתוֹכוֹ אֶת הַמַּיִם
כְּמוֹ אֶקְדַח בְּפִיו שֶׁל מִתְאָבֵּד.

כששאלתי פעם את אבי, (יליד ונציה), על שקיעתה של עיר ילדותו, הוא השיב לי: "מאז שנולדתי אומרים לי שהיא שוקעת וככה אמרו לאבא שלי וגם לסבא שלי והנה היא עוד פה". לא חושבת שאבי באמת האמין שהעיר תשקע יום אחד. בשירו הקשה של אשתר, השקיעה וההיעלמות לובשות אופי אימתני שקשה להתעלם ממנו.

ענת קוריאל

* / חיה סדן

* / חיה סדן

לוּ הָיוּ לִי יוֹתֵר אֶפְשָׁרֻיּוֹת
הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לִנְסֹעַ לַסּוּפֶּר
לִקְנוֹת לִי דְּבָרִים מְתוּקִים כְּמוֹ פֵּרוֹת קַיִץ
וְלָשִׁיר כָּל הַדֶּרֶךְ לְעַצְמִי
חַיָּה לֶוִי אַתְּ בְּהֶחְלֵט רְאוּיָה לָאַהֲבָה

כָּל הָעוֹלָם הוּא הַמִּטָּה הַזּוּגִית שֶׁלִּי
וְעָלֶיהָ אֲנִי קוֹרֵאת וְכוֹתֶבֶת לְעַצְמִי
חַיָּה לֶוִי – אַתְּ בְּהֶחְלֵט רְאוּיָה לָאַהֲבָה

שירה של חיה סדן, העלה בנו, הקוראות, חיוך, משום שהוא חוגג את הנשיות מבלי להתנצל. ובה בעת ההרעפה העצמית הזו נובעת כנראה מהלך רוח פגיע, מנזקקות ומצורך בחיזוקים עצמיים

* / אליעז סגל

* / אליעז סגל

מָתַי נִהְיֶה סוֹף־סוֹף יְצוּרֵי אוֹר
נָגוּר בְּבָתֵּי הוֹלוֹגְרָמָה
לֹא נִכְאַב לֹא נִרְעַב
לֹא נֶחֱטָא
וְאֶת הַגּוּף נַשְׁאִיר מֵאָחוֹר כְּמַזְכֶּרֶת
אֶבוֹלוּצְיוֹנִית אֲבוּדָה? וְאִם נִרְצֶה
נִגמָא אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין שַׁבְּתַאי לְאוּרָנוּס
בְּאִבְחָה
"מַהוּ הַזְּמַן?" כְּבָר לֹא תִּהְיֶה שְׁאֵלָה
וְאֶת הַמֶּרְחָב נוּכַל לְקַפֵּל כִּכְפָפָה
וּכְשֶׁהַכֹֹּל יִמָּאֵס נוּכַל פָּשׁוּט לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר
וְשׁוּב לַהֲפֹךְ לִיצוּרֵי דְּרוֹר בָּאֲפֵלָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של אליעז סגל הוא מעין תפילה, כמיהה לעתיד טוב יותר, נטול זדון וכאבים, זמן ומרחב, תפילה שרובה ככולה כמיהה לשוב ולהיות יצורי דרור.

* / רונית בכר שחר

* / רונית בכר שחר

אֲנִי בֵּית זְכוּכִית סְדוּק מַרְאָה שֶׁהַחַיִּים עִוְּתוּ
יְרִיד הֲבָלִים אַפְלוּלִי שֶׁעֲטַלֵּפִים עָפִים בּוֹ
יַעַר עַד שָׁכוּחַ בְּעַרְבוֹת קֶרַח רֵיקוֹת
מְטוּטֶלֶת תְּלוּיָה עַל עַנְנֵי נוֹצָה, קְפִיצָה אַחַת אֶל הַשָּׁמַיִם
שְׁתַּיִם אֶל בּוֹר תַּחְתִיּוֹת
רֶגַע לָמוּת רֶגַע לִחְיּוֹת
אֵין בִּי מְאוּם מִלְּבַד כְּאֵב וְיַתְמוּת
שׁוּם כַּמּוּת אַהֲבָה לֹא תְּסַפֵּק אֶת צָרְכִי
מוּטָב חַיַּי מִמּוֹתִי
מוּטָב מוֹתִי מֵחַיַּי
פְּעָמִים אֵינְסוֹף פֵּרְקוּ אֶת בֵּיתִי
הַלְאָה יַתְמוּתִי
מְלֵאַת מָדוֹן וָרִיב
הָבִיאִי לִי בַּיִת אֶחָד יַצִּיב
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְפָּרֵק

בית זכוכית; תבה מלבנית שקופה שחושפת את הדרים בה למבט הנוקב של החוץ ואם אין די בכך, התבה השקופה שכשלה מלגונן, סדוקת מראות. הדוברת בשיר מתארת את התוצאה של חיים בבית סדוק "שהחיים עוותו" באמצעות שרשור מטפורי חזק, בתארה את הכמיהה לעוגן בדמות "בית אחד יציב" שיאפשר לה להיוותר מאוחה, לא מפורקת.

סליחות / עידית ברק

סליחות / עידית ברק

זֶה אֵינוֹ רַק לוּחַ הַשָּׁנָה
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לוֹמַר סְלִיחוֹת,
זֶה הַלֵּב הַמְבַקֵּשׁ לְהִתְנַעֵר
מֵחֹם של קַיִץ, מֵאָבָק שֶׁהִצְטַבֵּר
וִירֹקֶת שֶׁעָלְתָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם
צָפָה, כְּבָר כִּמְעַט עוֹנָה.

אֶת הַסְּלִיחוֹת אֵינֶנִּי מְחַלֶּקֶת
לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב. נִדְמֶה, דַּוְקָא כָּעֵת
אֲנִי בּוֹרֶרֶת
מְנַפָּה אֶת אֵלּוּ שֶׁעָבְשׁוּ, כָּמְשׁוּ
שֶׁאֵין בָּהֶן תּוֹעֶלֶת.

עוֹד מְעַט שַׁלֶּכֶת
עָלִים יִפְּלוּ אַט־אַט
יִנְשְׁרוּ אֶל הַבְּדִידוּת אֲשֶׁר חוֹמֶקֶת
לְאִטָּהּ אֶל חֲרִיצִים שֶׁבַּמִּדְרֶכֶת
עִם סְלִיחוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן
לִפְנֵי שָׁנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

בקשת סליחה או סליחות אינה מצייתת בהכרח לתכתיבים כמו תאריך שרירותי ("חגים"), המחייב לכאורה התמקדות בחשבון נפש.
ולפעמים, כשמתמהמהים, מוטב לוותר על בקשת הסליחה משום שאינה אותנטית עוד ובמקום זאת להחריש.

בהר שאין בו בית / איתן קלינסקי

בהר שאין בו בית / איתן קלינסקי

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים, מֹשֶׁה וּמוּסָה מְבַקְּשִׁים
עָנָן לָבָן חָפְשִׁי עַל רֹאשָׁם
בְּלִי רַעַשׁ הֶהָרִים בַּלֵּילוֹת
    בְּלִי דְּגָלִים לֵאִים
        בְּלִי תִּקְווֹת אַלְמָנוֹת
            בְּלִי אַהֲבוֹת יְתוֹמוֹת.

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים, מֹשֶׁה וּמוּסָה מְבַקְּשִׁים
רַק לֹא עוֹד אֱלֹהִים חָמוּשׁ
בְּמִסְדָּר שֶׁל צְרִיחַת עוֹרְבִים רְעֵבִים.

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
שָׂרָה וְהָגָר מְבַקְּשׁוֹת
אִם אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֱלֹהִים שָׁקֵט וְחוֹמֵל
שֶׁיָּרִיחַ אֶת רֵיחַ לִבָּן בִּפְרִיחָה מְבִינָה
יְנַחֵם אֶת רַחֲמָן בְּחַיִּים וְלֹא יִכְרֶה שָׁם קְבָרִים
לִילָדִים־חַיָּלִים שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לְצַיֵּר חֲלוֹם
מִהֲרוּ לִהְיוֹת עֵצִים קְפוּאִים זְקוּפֵי מָוֶת
וַאֲפֵלַת נֶצַח קָרָה סְבִיב מְנוּחָתָם הַזְּקוּפָה.

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
שָׂרָה וְהָגָר מְבַקְּשׁוֹת
רַק תְּנוּ לָנוּ אֶת אֱלֹהֵי שַׁדַּי פּוֹרֵחַ בָּאָבִיב
וְלֹא סְתָו עָדוּי בֶּאֱלֹהֵי צְבָאוֹת גָּדוֹל וְנוֹרָא
בָּהָר שֶׁאֵין בּוֹ בַּיִת.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר־תפילה של איתן קלינסקי מבטא ייחולים מתמידים לשקט, לשלום ולמנוחה. שני העמים מבקשים מאלוהים שיחוס ויגלה חמלה כלפיהם, וייתן להם לחיות בטוב ולגדל ילדים ולא חיילים. הכול רוצים אל פורח באביב ולא חמוש במוות.

תמונה צפה / טל איפרגן

תמונה צפה / טל איפרגן

עַל גַּלְשָׁן
בְּלֵב מַיִם מְלוּחִים
חַיִּים שְׁלֵמִים תָּפְסוּ גַּלִּים
לְמוּל עֵינַי.

שָׁאַלְתָּ הַאִם מָצוֹף יָכוֹל לִטְבֹעַ?
וַאֲנִי צָחַקְתִּי,
וּלְאַחַר-מָה צִלַּמְתִּי
אֶת הַלֵּב שֶׁל הַיָּם.

התרחשות של שמחה ותנועה לצד הצורך להנציח את הרגע – שעתיד להפוך את החווייה הראשונית והחיונית המתוארת פה, לקפואה. השיר, לעומת זאת, מעביר לקורא את "ליבו של הים".

בָּרְחוֹב הֶחָשוּךְ / עמרי זיידנברג

בָּרְחוֹב הֶחָשוּךְ / עמרי זיידנברג

לִפְרָקִים, כּשֶׁמִּתְרוֹפֵף הָאֶגְרוֹף הַקָּמוּץ
וּמִשְׁתַּלְטִים הַפְּחָדִים כְּמוֹ כֶּלֶב
סְמוּר פַּרְוָה אֲנִי נוֹשֵׁךְ בַּעֲקֵבִי.
הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְרוֹאֶה יֶלֶד
רָץ אֶל הַכְּבִיש בּוּם רֶכֶב
שׁוֹעֵט אֶל מַעֲבַר הַחֲצִיָּה טְרָאח
שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּכָּה שֶׁאַחֲרֶיהָ דְּמָמָה
וְאֶת הַדְּמָמָה
שֶׁבְּעִקְבוֹתֶיהָ בֶּהָלָה אֲנִי חָשׁ
בַּעֲצָמוֹת מְרֻסָּקוֹת

תיאור צלול להפליא של התמרת האימה הפנימית למציאות מסוכנת, מאיימת. בתחילה הכותב מניח לפחדיו "להשתלט" ועד מהרה הוא עד לתאונת דרכים. המבע השירי מוהל את האימה הפנטסטית במציאות, באמצעות איון הגבולות שבין גוף הדובר לגופו של הילד שנפגע בתאונה והיכולת לחוש בעצמותיו המרוסקות של הזולת.

לנמרוד / תמרה אור סלילת

לנמרוד / תמרה אור סלילת

עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתָּה, גַּם אִם לֹא יְלַדְתִּיךָ,
הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת אֵינְסוֹף בְּחִידַת פָּנֶיךָ.

רֵיחַ גּוּרִים שֶׁלְּךָ פּוֹרֵט בִּי בְּאֶלֶף מֵיתָרִים, מַרְטִיט
סִינַפְּסוֹת רֶגֶשׁ.

כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ אֵלַי, גַּם עִם הָעֵינַיִם, וְהַיָּדַיִם הַנִּקְמָצוֹת,
לִבִּי נִפְשַׂק –

במסכת יבמות נאמר: "בני בנים הרי הם כבנים". הקשר הרגשי בין הנכדים לסבתות ולסבים הוא יקר ערך. שיר אופטימי וקורן זה מאפשר הצצה לקשר הייחודי והחם הנרקם בין הרך הנולד לסבתו.