ארכיון חודשי: מאי 2016

שלהי אביב / חמוטל אראל

שלהי אביב / חמוטל אראל

גִּבְעַת מִגְדַּל הַמַּיִם בָּעֲרָה צָהֹב
פַּרְפַּר לָבָן חָלַף מֵעַל רָאשֵׁינוּ.
פָּרַשְׂנוּ יָדַיִם אַחֲרָיו. הוּא
נָחַת בִּמְרוֹם בִּרְכַּת הַמַּיִם.
עַל גִּבְעוֹל חַרְצִית אָרֹךְ שָׁזַרְנוּ
גִּבְעוֹלֵי חַרְצִית קְצָרִים, כְּלִילֵי אָבִיב.
נְסִיכוֹת אוֹחֲזוֹת בְּשׁוּלֵי מִכְנָסֵינוּ.
גַּם לְךָ הֵבֵאנוּ זֵר.
אֶת קֻפְסַת הַצֶּבַע שֶׁחִכִּיתָ לָהּ, אַבָּא,
שָׁכַחְנוּ בְּיַם הַחַרְצִיּוֹת.
פָּנֶיךָ הֶאֱדִימוּ. צְלִיפוֹת הַחֲגוֹרָה
חָתְכוּ אֶת הָאֲוִיר הַיְשֵׁר אֶל יַשְׁבָנֵנוּ.

"סָבְתָא! פַּרְפַּר" קוֹרֵאת לִי לוּנָה
לְבִנְיַן הַכְּרוּב אֲנִי אוֹמֶרֶת,
עוּפִי לוּנִי אַחֲרָיו, הוּא חַי
רַק יוֹם אֶחָד. אֲנִי אֶשְׁזֹר לָךְ כֶּתֶר.

בְּגַבִּי צוֹלֶפֶת רוּחַ, שׁוֹרְקוֹת מַכּוֹת.
לוּנָה פּוֹרֶשֶׂת יָדַיִם אֶל רֹאשׁ מִגְדַּל הַמַּיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני טיולים נשזרים בשיר זה: הטיול עם הנכדה, המשמח והמואר, לעומת טיול הילדות המר והאפל שבו "צליפות החגורה חתכו את האוויר". הקורא היוצא לשני הטיולים זוכר את הצליפות ונאחז ביופי.

כשאתה מתפשט / דניאל שנהב

כשאתה מתפשט / דניאל שנהב

כְּשֶׁאַתָּה מִתְפַּשֵּׁט וְשׁוֹכֵב לְפָנַי
אֲנִי רוֹאָה בְּךָ
יַלְדָּה קְמוּרַת אַגָּן
שְׁדֵי נַעֲרָה נִצָּנִים
יֶלֶד־תִּינוֹק שֶׁל עוֹר רַךְ, מַבָּטְךָ
חֲסַר אוֹנִים לְלֹא הַמִּשְׁקָפַיִם.

אֶת כֻּלָּם אֲנִי אוֹסֶפֶת אֵלַי,
מְלַטֶּפֶת וְלוֹחֶשֶׁת,
וּמִתּוֹכְךָ מִתְהַדְהֲדִים אַלְפֵי קוֹלוֹת קוֹדְמִים
שֶׁכָּךְ לָחֲשׁוּ.

אֲבָל אֲנִי לֹא מְוַתֶּרֶת
בְּאֶצְבָּעוֹת בּוֹחֲשׁוֹת בְּעוֹרְךָ הַחַם
אֲנִי מְפַסֶּלֶת לִי
אִשָּׁה שַׁבְרִירִית וּמְלֵאָה
אֶת שָׁדֶיהָ אֲנִי מְפַסֶּלֶת בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת,
עִגּוּלִים־עִגּוּלִים
מַחְלִיקָה עַל הַמָּתְנַיִם
שֶׁמִּתְמַסְּרִים בִּכְמִיהָה לְחִבּוּק אָבוּד
עַל הַיְרֵכַיִם, שֶׁנַּעֲנוֹת בְּבַיְשָׁנוּת, מְפַשְּׂקוֹת
עַצְמָן לִקְרָאתִי בְּצַיְתָנוּת.

הָאִשָּׁה שֶׁלִּי מִתְרוֹמֶמֶת אֵלַי
כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתְךָ
עֵינַיִם מְצֹעָפוֹת יֵשׁ לָהּ,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁיּוֹדְעוֹת לְלַטֵּף בַּעֲדִינוּת,
שְׂפָתַיִם שֶׁמְּבִינוֹת אֵיךְ לָגַעַת.

עוֹד מְעַט הִיא תֵּעָלֵם לִי,
עוֹד מְעַט יַכֶּה שָׁעוֹן
וְגֶבֶר עָיֵף יֵשֵׁב עַל שְׂפַת הַמִּטָּה,
מְגַשֵּׁשׁ אַחַר גַּרְבַּיִם.

אֲנִי מַצְמִידָה אֶת הָאֹזֶן אֵלַי
רוֹצָה רַק לְסַפֵּר לָאִשָּׁה שֶׁלִּי אֶת שְׁמָהּ
אַךְ כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי
תָּמִיד מְאֻחָר מִדַּי
גַּם אַתָּה מְאֻחָר מִדַּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

גבר הופך להיות שלל זהויות בזמן המעשה המיני ובעיקר אישה.
דניאל שנהב, בת 32, למדה לימודי מגדר ועובדת כקופאית ראשית בסופרמרקט.
זהו פרסומה הראשון.

המורה (2016) / חיה סדן

המורה (2016) / חיה סדן

הַיְלָדִים וַאֲנִי אוֹהֲבִים לְדַבֵּר עַל פּוֹלִיטִיקָה
הֵם שָׁרִים בְּשֶּׁקֶט שִׁירֵי מִלְחָמָה
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶם שֶׁדַּי כִּי עַכְשָׁו לוֹמְדִים
בַּהַפְסָקָה אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּשֶׁקֶט, בְּחִיּוּךְ
מִי הָרוֹצֵחַ? הַחַיָּל אוֹ הַנִּשְׁחָט? זֶה כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה
יֵשׁ בֵּינֵינוּ הֲבָנָה
הֵם יוֹדְעִים לוֹמַר לִי אֶת הָאֱמֶת
וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁעָלַי לִהְיוֹת שְׁקֵטָה וְסַבְלָנִית
כִּי אֲנִי מְלַמֶּדֶת דְּבָרִים מְשַׁעְמְמִים מְאֹד.
אֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת.
הֵם לֹא מְפַחֲדִים.
הַיְלָדִים וַאֲנִי מְאֻשָּׁרִים מְאֹד
הַרְחֵק מִצָּרוֹת הָעוֹלָם, הַמִּשְׁמֶרֶת בְּזָארָה אוֹ בְּמֶלְצָרוּת, רָחוֹק מֵהַצַּעַר שֶׁלִּי עַל סוֹף הַנִּשּׂוּאִים
אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁלָּנוּ הָרְגִילָה, מִי שָׂם אוֹתָנוּ פֹּה, זֶה אֱלֹהִים, שֶׁרָצָה שֶׁנַּגִּיד אֶת הָאֱמֶת בְּדִיּוּק כָּכָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

מי שחינך כיתה ולימד בה מכיר את רגעי הכנות הללו ששווים הכול: אותם רגעים בהם אומרים את האמת בלי מסכות ושוכחים את התפקיד ש"שם אותנו פה". השותפות הזאת, שאין מאחוריה רצון דידקטי לחנך או להוביל, יחידה במינה.

מכתב מדוד אדלר לרגל האירוע במלאת שלוש שנים ל"ליריקה"

מכתב מדוד אדלר לרגל האירוע במלאת שלוש שנים ל"ליריקה"

התכנסות זו היא במלאת שלוש שנים ל"ליריקה" בעריכת ענת ורונית, שצץ בהשראת "כאוס" שערך שי אריה מזרחי ז"ל ולזכרו. גם ב"ליריקה" כמו ב"כאוס" השירים מלווים באבחנות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. אך חשובה מכך לא פחות, לעניות דעתי, היא ההתמדה של העורכות: שני שירים בשבוע במשך שלוש שנים. אין זה דבר מובן מאליו. כלל לא וזו אכן סיבה טובה להתכנסות זו.

ברשותכם, כמה מילות ביניים על שי: יש דרכים רבות לסכם את פועלו של אדם. מביניהן יש שתיים הבולטות במיוחד: הראשונה, השכיחה יותר, היא לספר את עלילותיו ולמנות את מכלול תכונות אופיו והישגיו והשנייה היא להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל. כמובן – אם יש כזו.

אצל שי, הייתה כזו ועוד איך. "דברי אמת נכרים" – ודבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים – הייתה תכונה ברורה ומובדלת, אפילו קיצונית. מדי? – אולי. היא בלטה, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. כזה היה גם בשירתו וגם בשירתם של אחרים שבחר לפרסם – ועל כך הערכתי אותו מאוד.

יש אמרת חז"ל שאני אוהב שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים ו"ליריקה" בדרכה, מכריזה עליה, אמנם בעקיפין, פעמיים בשבוע, מבחוץ.

כמה מילים נוספות על ליריקה לסיום:

אני בטוח שאין זה קל להתמיד כך ללא לאות וללא דילוגים. אמנם "ליריקה" בדרכה המאופקת, המכובדת והמכבדת אינה מערבת את הקורא בקשייה, אם ישנם, ואני סמוך ובטוח שהיו לא מעטים כאלה, במצוקי העיתים, ועל ציר הזמן הארוך של שלוש שנים. "ליריקה" באצילותה אינה מתלוננת מחד ואין לה צורך לשמחתנו להתנצל על איחור או דילוג מאידך. אני מאחל ל"ליריקה" להמשיך בדרכה זו, המתמידה, העקשנית, עוד שנים רבות.

אני מייחל שהיא תהיה במה שוקקת עוד יותר שתציג שירה טובה שתזכה למשוב כן והוגן. משוררים אוהבים להציג את פרי-עטם ולכן אני חושש פחות מהידלדלות המרכולת. חשוב לא פחות ש"ליריקה" תכיל תגובות כנות ומשובים ענייניים מקשת רחבה יותר של משוררים, שיתפנו לרגע משירתם שלהם ומקידומה, או של קוראים שאינם משוררים, אם ישנם כאלה.

רק טוב ביום חגכם.

דוד אדלר

אירוע 3 שנים לליריקה ב 21/5 בשעה 8:30

אירוע 3 שנים לליריקה ב 21/5 בשעה 8:30

אתר השירה "ליריקה", בעריכת רונית ליברמנש וענת קוריאל, עלה לאוויר לפני שלוש שנים תמימות, ואנו רוצות להזמין אתכם לחגיגות (בינתיים לחגיגה רשמית אחת).

תישא דברים ותנחה את הערב: רונית ליברמנש.

הנקדן, יאיר בן־חור, יספר אנקדוטה מתחום הניקוד.

יקראו שיר: עודד בן- דורי, אנה בניאל, יעל גלוברמן, יובל גלעד, רון דהאן, תום הדני, גילית חומסקי, עמיחי חסון, ניקולא יוזגוף אורבך, רונית ליברמנש, נועה לקס, טל ניצן, גלית סליקטר, ענת קוריאל, אביחי קמחי, אורנה ריבלין, דפנה שחורי.

שירה: צליל דפנה.

קלידים: איציק חזן.

כינור: כרמל קוריאל

האירוע ייערך ב-21.5 בשעה 20:30 ב"סלונה בר", תרצה 17, יפו
נשמח לראותכם

מבוי שהוא גבוה / ורד זינגר

מבוי שהוא גבוה / ורד זינגר

הַיּוֹם, בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה,
עַל קִיר מְצֻלָּק וּמִתְפּוֹרֵר,
רָאִיתִי כְּתֹבֶת מְרֻסֶּסֶת:
"אָסוּר לְהִקָּשֵׁר!"

כַּעֲבֹר חֲמִשָּׁה צְעָדִים הִתְנַשְּׂאָה
גֶּדֶר אֶבֶן, וְעָלֶיהָ אַזְהָרָה מְרֻקַּעַת בְּעֵץ:
"שֶׁטַח פְּרָטִי, הַפּוֹלֵשׁ יֵעָנֵשׁ!"

הִנֵּה כִּי כֵּן, נִכְנַסְתִּי הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה
לְמָבוֹי סָתוּם שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ
(בְּנִגּוּד לַמָּבוֹי הַפָּתוּחַ, הַמְּפֻלָּשׁ).

ניקוד: שוש ויג

השיר מתאר היקלעות למבוי סתום תרתי משמע. לפי ההלכה, מבוי סתום הוא חצר פנימית סגורה, המשמשת רק את דייריה. הדוברת בשיר נקלעת למצב שאין ממנו מוצא הלכה למעשה, פיזית ורגשית. הסמטה החשוכה והקיר המתפורר מרמזים על קשר מסוכן או חסר סיכוי, שמוטב שלא יהודק.

מתמטיקה שלוש יחידות / עמירם לורד

מתמטיקה שלוש יחידות / עמירם לורד

עַל כָּל פִּסַּת חַיִּים שֶׁהִדְבַּקְנוּ
קָרַעְנוּ כַּמָּה, נִקְרְעוּ, הִתְנַתְּקוּ.
זוֹכֵר אֶת רֵיחַ דֶּבֶק הַשְּׁקֵדִים וְאֶת דֶּבֶק הַפְּלַסְטִיק
ואֶת מַגָּעוֹ.

עַל כָּל מִסְגֶּרֶת שֶׁסָּגַרְנוּ
פָּרַצְנוּ כַּמָּה מִסְגְּרוֹת אֲחֵרוֹת,
סָגַרְנוּ פִּנּוֹת וְשָׁבַרְנוּ.
זוֹכֵר אֶת הַמַּסּוֹר הַחַשְׁמַלִּי בַּנַּגָּרִיָּה,
הִתְפַּלֵּאנוּ שֶׁאַף נַגָּר לֹא אִבֵּד אֶצְבַּע.

עַל כָּל דֶּגֶל שֶׁהֵנַפְנוּ
יָרְדוּ דְּגָלִים לַחֲצִי הַתֹּרֶן, דְּגָלִים נִשְׂרְפוּ,
זוֹכֵר אֶת הַמִּשְׂחָק חֲטִיפַת דֶּגֶל שֶׁל הַשִּׁכְבָה שֶׁלָּנוּ
בַּסָּטָף אֵיךְ נָחָשׁ לוֹחֵשׁ עָצַר אוֹתָנוּ, הַתּוֹקְפִים,
וְהִתְקַפַּלְנוּ חֲזָרָה בְּבֹשֶׁת פָּנִים.

עַל כָּל שָׂדֶה שֶׁחָרַשְׁנוּ וְזָרַעְנוּ וְקָצַרְנוּ
חָפַרְנוּ בּוֹרוֹת.
זוֹכֵר אֶת מְחוֹל הַדְּלָיִים בְּבֵית הַקְּבָרוֹת
בַּשֶּׁקֶט הַנּוֹרָא. פֹּה וָשָׁם בְּכִי חֲרִישִׁי.

עַל כָּל שׁוּרָה שֶׁכָּתַבְנוּ
מָחַקְנוּ סְפָרִים
זוֹכֵר אֶת "הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים?"

עַל כָּל פִּסְגַּת הַר שֶׁכָּבַשְׁנוּ
הִתְדַּרְדַּרְנוּ אֶלֶף מִדְרוֹנוֹת.
זוכֵר תָּמִיד אֶת הַר תָּבוֹר
בְּמַבָּט מִבֵּין הַבְּרוֹשִׁים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קינה על ילדות שחלפה ועל כל מי שחלף גם הוא מן העולם. זיכרון שמסרב להרפות ממה שחשוב.

עד קצה הראייה / איתי עקירב

עד קצה הראייה / איתי עקירב

דְּבַר־מָה כִּמְעַט נִמְחַק, וַאֲנִי מְנַסֶּה לְגָרֵד וּלְהַעֲנִיק לוֹ שֵׁם. לֹא זָכַרְתִּי מַה בְּדִיּוּק, רַק יָדַעְתִּי שֶׁבְּזִכָּרוֹן מְדֻבָּר, כָּזֶה שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְחַבֵּק כְּמוֹ אֶת בְּנִי נָתָן שֶׁאֵינוֹ בֵּין הַחַיִּים, אַךְ גַּם לִשְׁכֹּחַ. הַאִם אָדָם הָיָה הוּא? רַעַשׁ? צֶלַע בִּנְיָן? עוֹרֵב לָבָן? אוֹ שֶׁמָּא כְּאֵב סִימַן הַמַּסְמֵר שֶׁעַל הַקִּיר? וְאוּלַי בִּכְלָל הָיְתָה מִטְרִיָּה עֲזוּבָה בִּרְחוֹב חֲבוּט גֶּשֶׁם? כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ, רַק שׁוֹמֵעַ אֶת חֲרִיקַת הָרוּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁמַּפְרִיעָה אֶת שְׁנָתִי הַמּוּבֶסֶת עַכְשָׁו.
וַאֲנִי נֶאֱבָק בּוֹ, בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים וְהַנֶּעֱלָמִים, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד, מְחַפֵּשׂ קְצֵה חוּט, מַשֶּׁהוּ לִמְשֹׁךְ בּוֹ, לִפְרֹם מִן הַבַּד, מֵאִי־הַוַּדָּאוּת: חַדְרֵיהַמַּדְרֵגוֹת הָעֲלוּמִים שֶׁבָּהֶם יָרַדְתִּי. רַק צְרִימַת הָחִכּוּךְ וְהַמּוּחָשִׁיּּוּת כְּמֵעֵין עִקְצוּץ בָּעוֹר דָּאֲגוּ שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח, שֶׁלֹּא אָשׁוּב לִישֹׁן עוֹד אֶת אוֹתוֹ לַיְלָה. וַאֲנִי כְּנוֹפֵל בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הֶחָשׁוּךְ וְהַמַּסְתִּיר זִכְרוֹן כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל אָבִי, הַמְגַשְּׁשׁוֹת בַּמְּגֵרָה אַחַר דְּבַר־מָה מוֹעִיל: מַבְרֵג וְאוּלַי מִשְׁקְפֵי רְאִיָּה, הִבְחַנְתִּי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר שָׁקַט, בַּשַּׁחַר, לָבוּשׁ בְּשִׂמְלַת כַּלָּה. אֱלֹהִים הָיָה שָׁם. יָדַעְתִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

ספק שיר ספק קטע פרוזה חזק, המתאר אדם שזכרונו חומק ממנו בנסותו ככל יכולתו לזכור את בנו המת – ולהזכירו.

* / רות גלעד

* / רות גלעד

כֶּלֶב בַּעַל שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם
מְדַדֶּה עַל הַמִּדְרָכָה,
לַמְרוֹת מוּמוֹ הוּא מְקַרְטֵעַ בְּבִטְחָה
עָסוּק בִּנְבִיחָה לְעֵבֶר כֶּלֶב אַחֵר,
יַצִּיב בַּהֲלִיכָתוֹ הַחֲדָשָׁה
כְּאִלּוּ כָּךְ נִבְרָא.
וַאֲנִי מַבִּיטָה לְעֶבְרוֹ
גֵּאָה וּמְחַיֶּכֶת,
שְׁנֵינוּ
לַמְרוֹת אָבְדַן חֵלֶק מִגּוּפֵנוּ
לָמַדְנוּ מֵחָדָשׁ לָלֶכֶת
וְהָלְאָה לְקַפֵּץ
לְתוֹךְ הַחַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

בשיר של רות גלעד כלב בעל שלוש רגליים מפתיע בכוח החיות שלו, ונראה כי האבדן בעולם החי
אינו נתפס כנכות, כפגיעה קיומית מעליבה כמו בעולם האנושי, אלא כמגבלה שהיא חלק מהחיים.