ארכיון תגית: לאה צבי (דובזינסקי)

בלות / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בלות / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בֹּקֶר הִפְצִיעַ,
אַתְּ עֲדַיִן בַּמִּטָּה שְׂרוּעָה
מְרוּחָה כְּמוֹ מַסְטִיק דָּבִיק,
הִרְהוּר עַל
נְעִילַת נַעֲלֵי בַּיִת מְרֻפָּטוֹת עִם חֲצָאֵי לְבָבוֹת גּוֹרֵם לָךְ לְגַחֵךְ
וְשׁוּב אַתְּ הוֹפֶכֶת מִתְהַפֶּכֶת
צוֹלֶלֶת לִתְהוֹמוֹת
לְמַה פִּלַּלְתְּ? לְשֵׁם מַה הִתְפַּלַּלְתְּ?
גּוֹרֶרֶת גּוּפֵךְ הַכָּבֵד
מַכְבִּיד עַל הַלֵּב,
מַמְשִׁיכָה לְהַצְחִין בֵּין סְדִינַיִךְ
לָחוּשׁ סְחִי וּמֵאוּס,
וְאָז נִזְכַּרְתְּ כֵּיצַד הַשָּׂטָן בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה
הִבִּיט, הֵרִיחַ וּבָרַח, צָחַקְתְּ, "אֲפִלּוּ אוֹתוֹ הִצְלַחְתִּי לְהָנִיס".
תַּחַת שְׂמִיכָה מְהוּהָה
מַמְשִׁיכָה לִבְהוֹת בַּתִּקְרָה,
פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל קְמֵלִים, חָדַלְתְּ לִקְנוֹתָם חַיִּים, אָמַרְתְּ "אֵין כְּמוֹ מְזֻיָּפִים"
כָּכָה זֶה בַּחַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר נוגה על דעיכה, קמלוּת, הרגשת הריקנות של אישה שהגיעה לגיל הבְּלות.

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בִּטְנִי נִדְמֵית כְּהַר תָּבוֹר,
דֶּרֶךְ עָפָר עֲקַלְקַלָּה
בְּרֹאשָׁהּ כְּנֵסִיָּה
מַכְנִיסַת אוֹרְחִים,
יָדֶיךָ לָשׁוֹת בִּי, כְּמוֹ
גּוּר חֲתוּלִים הָאוֹחֵז עָטִין,
אַךְ
לִבִּי מְעֻקָּל,
קִבֵּל צַו פִּנּוּי,
זְרוֹעוֹתֶיךָ בָּעֲקַלְּתוֹן סָטוּ מִנְּתִיבָן
יָרְדוּ דָּרוֹמָה בַּמּוֹרָד
אֶל גִּבְעַת הָעֶרְוָה
הָעוֹמֶדֶת כִּתְלוּלִית בּוֹדֵדָה,
אַתָּה תָּקַעְתָּ שֶׁלֶט
"הַכְּנִיסָה לְזָרִים אֲסוּרָה".

ניקוד: יאיר בן־חור

שורה של דימויים מפתיעים הופכת את השיר הארוטי הזה לנועז ולא שגרתי. באמצעות תיאורי הגוף הקורא מתוודע לקונפליקטים רגשיים לא פתורים.

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

תָּמִיד כָּשַׁלְתִּי
בִּמְלֵאכֶת יָד ,
אֶצְבָּעוֹת חַסְרוֹת תְּשׁוּקָה,
אֵין בָּן בְּעֵרָה,
לֹא בִּסְרִיגָה, לֹא בִּתְפִירָה,
בִּזְהִירוּת לָמַדְתִּי מְלֵאכֶת תְּפִירַת שְׂפָתַיִם,
לְהַדְּקָן הֵיטֵב , לְהַצְמִידָן לִכְדֵי חָרִיץ בִּלְתִּי נִרְאֶה,
לְסַיֵּם בְּקֶשֶׁר,
קֶשֶׁר שְׁתִיקָה.

יש שתיקה המבטאת מלאות ורגיעה ויש שתיקה המחביאה כאב וחוסר יכולת לבטאו, גם לא באמצעות היצירה.

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בִּזְנוּתֵךְ,
תַּחַת אוֹר נוּרָה חִוֵּר,
פּוֹתַחַת רוֹכְסָן, חוֹלֶצֶת,
מַפְשִׁילָה, נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה,
יֵשׁ וְתַגִּישִׁי חִנָּם אֵין כָּסֶף
זוֹנָה שֶׁל שִׁירִים,
שׁוֹבֶרֶת שׁוּרוֹת,
גּוֹמֶרֶת עַל שֻׁלְחָן
בְּגוּף דּוֹאֵב,
רוֹכֶסֶת רוֹכְסָן,
שׁוֹמֶטֶת גּוּפֵךְ, נִשְׁמֶטֶת נַפְשֵׁךְ,
מִסְתַּגֶּפֶת מֵחָדָשׁ
אֶל תּוֹךְ עַצְמֵךְ.

הקבלת מעשה היצירה וחשיפתה לקהל, למעשה זנותי שסופו "הסתגפות מחדש" בתוך גבולות ה"אני". הזונה, בניגוד למשוררת, מקבלת תשלום על שירותיה, אך שתיהן חוות אותן תחושות של עליבות וריקנות.

תלויה / לאה צבי (דובזינסקי)

תלויה / לאה צבי (דובזינסקי)

בְּבֵית מִטְבָּחַיִם עַל קְרָסִים,
עוֹרֵךְ פָּעוּר, קְרָבַיִךְ גְּלוּיִם, אֵין רָזִים
הַמִּסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי כִּיס מָרָה,
מְפֻשֶּׂקֶת וּפְשׁוּטַת אֵיבָרִים,
הַמָּרָה דּוֹלֶפֶת, הַלֵּב נָדַם.
הַמִּתְבּוֹנְנִים בָּךְ יֵדְעוּ
אוּלַי אֶת הַטַּעַם,
אֲבָל לֹא אֶת שֶׁזָּרַם בְּעָצְמָה.

ניקוד: יאיר בן -חור

לאה צבי מתווה תמונה קשה לעיכול. גופה התלוי בבית מטבחיים – משחטת בשר בשמו הפחות פיוטי – מופשט מצלם אנוש. גוף שעורו הוסר מעליו ואיבריו הפנימיים נגדעו, פעורים ומבותרים. השיר מגלם שניות בין הרוח הנצחית לבין הגוף המתכלה, כמאמר הפסוק מספר בראשית "מעפר באת ואל עפר תשוב". נוצרנו מן האדמה ואליה נשוב לבסוף. אולם כפי שהאדם שאכל מעץ הדעת שאף להידמות לאל – בהרחיקו עצמו מדרגת האלוהות לאחר האכילה מעץ הדעת – המהות הפנימית, הלירית או הרוחית תיוותר שלמה גם לאחר מות הבשר.

* / לאה צבי (דובזינסקי)

* / לאה צבי (דובזינסקי)

וְאַתְּ
זָעָה ,אָנָה
וָאָנָה,
מְחַפֶּשֶׂת
פִּנָּה בְּטוּחָה
בַּמְּשֻׁלָּשׁ
שֶׁבֵּין הַקִּירוֹת,
תּוֹחֶבֶת עַצְמֵךְ
כְּפֶתֶק
בַּכֹּתֶל
מְקֻפֶּלֶת
מְקֻמֶּטֶת
עַד
שֶׁיַּאַסְפוּךְ
וְיִטְמְנוּ
בָּאֲדָמָה.

ניקוד: חני צפריר

שיר עצוב על תחושת אין אונים ודיכאון כבד. אין לדעת האם התחושות הקשות כרוכות בהכרח בגיל מתקדם, או שמא אדם נוטה להעביר את ימיו בהמתנה למוות, כל אימת שנוטשים אותו כוחות הגוף והנפש.

* / לאה צבי (דובזינסקי)

* / לאה צבי (דובזינסקי)

בָּרֶקַע קוֹלוֹת יְלָדִים צוֹהֲלִים
וַאֲנִי בְּשִׁמְמוֹנִי נִסְגֶּרֶת,
נִימֵי לִבִּי נוֹתְרוּ קְפוּצִים.
צְחוֹקָם עוֹלֶה
וַאֲנִי כְּכַדְּרוּרִית נִקְמֶצֶת ,
נִסְגֶּרֶת , מִצְטַמְצֶמֶת,
נֶעֱלֶמֶת מִן הָעַיִן,
עַד לִכְדֵי ,
כַּדַּרְדּוּר שָׁחֹר ,
בִּלְתִּי נִרְאֶה.

ניקוד: חני צפריר

"שממון" הוא תכונתו של החָרֵב, של היעדר החיים, של הריקנות הגמורה. הדוברת בשיר חווה תחושות אלו בעוצמה רבה, בהנגידה אותן לקולות "ילדים צוהלים" ברקע. אין לדעת מדוע הדוברת "נעלמת מן העין" והופכת ללא כלום כדורי ושחור, סמוי, שכן הרבייה האוטומטית כתרופה לבדידות, אף היא אינה חפה מבעיות.