ארכיון תגית: תות הרמס סאטורי

רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת כְּשֶׁהָיְתָה כִּמְעַט לְלֹא שִׁנּוּי
מְתִיחַת פָּנִים קוֹסְמֶטִית פֹּה וָשָׁם
מַסְגִּירָה אֶת חֲלוֹף הַשָּׁנִים כְּבִישִׁים
שֶׁצִּבְעָם דָּהָה בִּשְׁנוֹת שֶׁמֶשׁ
הָאֱנוֹשִׁי חָזַר לִפְנֵי הָאֲנָשִׁים
הָעוֹבְרִים שָׁבוּ אַךְ לֹא חָזְרוּ אֲחֵרִים
לְהַפְנוֹת מַבָּטָם לְאָחוֹר.
אַלְטֶעזָאכֶען אַלְטֶעזָא סוּס וַעֲגָלָה
מַרְאֵה הָעִיר כְּבָרָק
וְאֵד לֹא עָלָה מִן הָאָרֶץ.

ניקוד: חני צפריר

תל-אביב בדרך לפגישה ב”תמוז”
29.12.02

הצימוד “רכבת מרכז” מניב גלי נוסטלגיה מיידים אצל האחת מאיתנו, הבוגרת יחסית, שגדלה לא הרחק משם, ברחוב דפנה. התחנה, שכפי שעולה מהויקי ממוקמת בין רחוב ארלוזורוב לדרך נמיר, הוקמה אמנם בשנות החמישים אך האחת מאיתנו כמו גם המחבר, מן הסתם לא זכו לזון את עיניהם בסוס ובעגלה [1] – באַלְטֶעזָאכֶען אַלְטֶעזָא סוּס וַעֲגָלָה – וגם באלטעזטן אלטשיך – שאכן חלפו מפעם לפעם ברחובות ילדותנו.

[1] התחנה הנוכחית נחנכה ב-3 בנובמבר 1954 עם פתיחת מסילת החוף, והיא שמשה כתחנת הקצה הדרומית במסילה. רציפיה באותה עת היו צמודים לחזית הצפונית של בניין התחנה הנוכחי. בשנת 1988 נפתחה התחנה במתכונתה החדשה: רציפי התחנה הועברו לתעלת האיילון והיא הפכה לתחנת ביניים, בנוסף לתפקודה כתחנת קצה כפי שהייתה עד אז. בשנים 2004 – 2005 בוצעו עבודות לבניית רציפים 5 ו-6 וכן חודש בניין התחנה, אשר התיישן ברבות השנים

על מצבה של השירה בימינו / תות הרמס סאטורי

על מצבה של השירה בימינו / תות הרמס סאטורי

אֵין זוֹ אַרְצוֹ (מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה)
וְיָדוֹ עוֹדֶנָהּ נְטוּיָה
לִקְצֹב חָלָב דְּבַשׁ וָחֶרֶב
(בַּזּאֹת אֵין לוֹ צֹרֶךְ).

מִי יָכוֹל אָמַר לָשִׁיר כָּאן
בְּאֵין גַּם הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת
וּמִי אַחְרַאי לְכָל הַצָּרוֹת
בְּאֶרֶץ הַיֵּאוּשׁ הַקָּשָׁה הַזֹּאת

הַדְּרוּכָה לַנֶּצַח לַמִּלְחָמָה הַבָּאָה?
הוּא מִתְנַצֵּל.
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת אוֹפְּטִימִיסְט

ניקוד: חני צפריר

הרמס סאטורי מנהל דיאלוג שירי הן עם שיריו של נתן זך והן עם כמה מדבריו, שפורסמו לפני מספר חודשים בראיון לידיעות אחרונות. “ארץ זבת חלב ודבש’ אמרו שתהיה לנו. גם כן אמרו, ותראה מה יצא”, טען זך בראיון. ועל כך משיב סאטורי, ה”בן” הלירי, ל”אביו”, כי אין זו ארצו ומעולם לא הייתה. ומדוע מעולם לא הייתה? משום שאפסה כל תקווה. בשנות השישים של המאה העשרים, ברא זך יש מאין את קולו של ה”אני” בשירה העברית; “אני” שהיווה מקור של אופטימיות. אולם בחלוף השנים נרמס הקול הלירי של שירת היחיד ולא נותר דבר זולת “ארץ הייאוש” הקשה, החיה על חרבה.

שלושים ושתיים. גיל / תות הרמס סאטורי

שלושים ושתיים. גיל / תות הרמס סאטורי

מתוך מחזור-שירים

שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם. גִּיל הַלֵּב. כִּמְעַט
שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. בְּגִילְךָ הִלֵּךְ יֵשׁוּעַ עַל
מַיִם כְּשֶׁעוֹד הָיָה צָמָא לִדְבָרִים כְּגוֹן מַיִם.
אָז שָׁטַף הַדָּם וּמִלָּא חֵמָה כְּמוֹ רוּחַ רָעָה.
הַגָּמָל עָבַר בְּקוֹף הַמַּחַט שְׁעָרִים נִנְעֲלוּ
כְּתָרִים נָפְלוּ. אֶצְלְךָ זֶה אַחֶרֶת.
קֹדֶם הַיֵּאוּשׁ אַחַר כָּךְ תָּבוֹא פְּרִיחָה מְאֻחֶרֶת.

ניקוד: חני צפריר

המשורר כותב על “גיל הלב”, וגם על הספקים; על אי-הישגים. מקס וֶבֶּר ב”האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם”, טען כי שומה על האדם לרַצות ללא הרף את האל באמצעות הישגים. ללא ספק, האתיקה הפרוטסטנטית בכלל והקלוויניסטית בפרט, גורסות שהזמן שאנו מקדישים להרהורים, לחשיבה, למנוחה, הוא זמן בטל. לפי הגישה הזו, שאיננה מאפשרת ליהנות מן הכאן והעכשיו, אין לדעת מה תהיה התולדה של היאוש – התבוססות ביאוש הקיומי או שמא פריחה מאוחרת.

אַחֲרֵי-הַמִּלְחָמָה/תות הרמס סאטורי

אַחֲרֵי-הַמִּלְחָמָה/תות הרמס סאטורי

Grace אֵינֶנָּה. שׁוּב
לֹא נִזְכֶּה לַמַּבָּט הַנָּבוֹן הַבָּהִיר
נָדִיר אֲפִלּוּ לַחֲתוּלָה שְׁחֹרָה קְטִיפָה
מְבֻיֶּתֶת לְמֶחֱצָה.
גּוֹרָל הִסְבִּיר הַיֶּלֶד וְנִפְנָה לְגוֹרָלוֹ הוּא.

עַכְשָׁו הִיא גֶּשֶׁר שֶׁל חֶסֶד
פֶּצַע שֶׁהוֹתִירָה הַמִּלְחָמָה בַּנּוֹף הָאֱנוֹשִׁי
וּבְחַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת.
שְׁנִי חֶרֶשׁ מַלְאָכִים שְׁנַת עָפָר
הָאוֹר הָיָה קָצָר.

ניקוד: חני צפריר

החתולה השחורה Grace – איננה. זיק התקווה שנעור לרגע קט בלבם של אוהבי חתולים בכלל וחתולים שחורים בפרט (אולי היא הלכה לאיבוד? או יצאה לענייניה החתוליים ותכף תשוב?) – נגוז למִקרא השורה שחותמת את הבית הראשון: “גּוֹרָל”.
החתולה המפוארת, בעלת הפרווה הקטיפתית השחורה והעיניים הנבונות, שכונתה “גרייס” (חסד; נועם); מצאה את מותה. זה גורלם של חתולים שחורים, שאתרע מזלם להיוולד במדינה חסרת הרחמים הזאת; אשר דנה את חתוליה למלחמת קיום קצרה ואכזרית ברחובות, ומניחה להם ליפול קורבן להתעללויות1. ובכל זאת נותרה קרן זעירה של תקווה: לאחר מות הגוף הגשמי, מותירה אחריה “גרייס” “גשר של חסד”, של נועם.

1. בישראל שני מיליון חתולים חסרי בית. שני-שלישים מהם מתים בשנה הראשונה והשנייה לחייהם. דוח החתול של עמותת תנו לחיות לחיות חושף את החיים הקשים של דרי הרחוב. הם מתים מרעב, מקור, מחוסר יחס ומהתעללויות מזוויעות