ארכיון חודשי: ינואר 2015

שמים פיות / נעם פרתום

שמים פיות / נעם פרתום

קָרְאוּ לִי אִשָּׁה מִדַּי, אַשְׁכְּנָזִיָּה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,
וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם
קָרְאוּ לִי מֻפְרַעַת, תִּכְתְּבִי סְפָרִים אֲבָל לָמָּה לְהַדְבִּיק אֶת הַפַּרְצוּף לַמָּסָךְ
בִּיטְנִיקִית מַסְרִיחָה חוֹפֶרֶת פֶמִינִיסְטִית דּוֹחָה (לֹא
הָיִיתִי נוֹגֵעַ בָּהּ עִם מַקֵּל) לְהַכְנִיס לַכֶּלֶא מִיָּד
הֵם אָמְרוּ תַּעֲשִׂי גַּבּוֹת דָּחוּף
הוֹצֵאת לִי אֶת הַחֵשֶׁק לְסֶקֶס עִם גַּבּוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ הֵם אָמְרוּ
מְעַנְיֵן שֶׁהִיא מַרְאָה רַק אֶת הַפַּרְצוּף
אֲנִי אוֹהֶבֶת שְׁמֵנוֹת אֲבָל כָּזוֹ עוֹד לֹא רָאִיתִי פַּרְצוּף קָטָן
גּוּף עֲנָק הֵם אָמְרוּ
חוֹלַת נֶפֶשׁ מִתְלַהֶבֶת
אוֹקְיָנוֹס שׁוֹפֵעַ שְׁפָכִים, כַּיָּאֶה לְדוֹר
עִתּוֹנוּת מְהַלֶּכֶת עַל קַבַּיִם
שִׁירָה זֶה לֹא
אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָאָמָּנוּת שֶׁלָּהּ תֵּאַטְרוֹן, הַצָּגָה,
קוֹלְנוֹעַ אוּלַי, שִׁירָה זֶה לֹא הִיא טֻמְאָה
לְהֵיכְלוֹת הַשִּׁירָה הַנִּשְׂגָּבִים הַמְּחֻטָּאִים שֶׁל אַלְתֶּרְמָן
שִׁירָה זֶה לֹא
אָמְרוּ גְּרָפוֹמָנִית שֶׁל מוּזִיקַת שֶׁפַע
גֶּשֶׁם מֶלֶל רֵיק, רַק פִילֶרִים
שָׁאנְסוֹנֶרִית, פֶּרְפוֹרְמֶרִית, מוֹפִיעָנִית
שִׁירָה זֶה לֹא
כֻּלָּה בּוֹץ הַשִּׁצּוּפִית הַזֹּאת
אֶקְסְטְרִים בְּלִי רוּחַ
מַשְׁפְּרִיצָה שִׁירָה
זֶה לֹא
פָּתְחוּ לִי פִּיק כִּנּוּ אוֹתוֹ טֹהַר חַרְטֹם לָעֲגוּ לִי
(בָּכִיתִי שָׁעוֹת עֻבָּרִית לֹא שַׁפִּירָה בְּעִפּוּשׁ
אַפְסִיִּים בַּמִּטָּה, אֲהוּבִי מְחַבֵּק מֵאָחוֹר) רָצוּ לִפְגֹּעַ
אִחְלוּ שֶׁהַסּוּסִים מֵהַבָּלָטוֹת בַּשִּׁיר שֶׁלִּי
יִרְמְסוּ אוֹתִי. בִּמְקוֹם בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַ עֲצִי רָה
כָּתְבוּ אֵיזֶה מוּ זָ רָה צָרִיךְ לִפְעֹל נֶגְדֵךְ בִּקְשִׁירָה
לְהוֹרִיד לָךְ אֵיזֶה לַטְמָה אוֹ סְטִירָה
וְאָז נִרְאֶה מָה קָרָה וְאִם בִּכְלָל תִּשָּׁאֲרִי
בַּהַכָּרָה כְּשֶׁנַּעֲבֹר עָלַיִךְ בְּכִרְכָּרָה. סוֹרִי עַל
הַבּוֹטוּת אֲנִי מַמָּשׁ נֶגֶד אַלִּימוּת זֶה פָּשׁוּט
יֵצֶר הָאָמָּנוּת שֶׁפָּרָץ מִתּוֹכִי הֵם אָמְרוּ
מָה הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וּמְסַפֶּרֶת עַל הַגְּבָרִים
שֶׁהִיא מִזְדַּיֶּנֶת אִתָּם?! הֵם אָמְרוּ
הַסִּרְטוֹן הַזֶּה דּוֹחֶה הַשִּׁיר הַזֶּה דּוֹחֶה
כַּמָּה אֶפְשָׁר? אָמְרוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
עַד לְזֶה הִדַּרְדַּרְנוּ? אָמְרוּ
שְׁמֵנָה מַחְלִיאָה מְכֹעֶרֶת, זֶה הַכֹּל
צִטּוּטִים אֶחָד לְאֶחָד – אֲנִי לֹא מְשַׁקֶּרֶת, אָמְרוּ
אַתְּ פָּשׁוּט פּוֹצָה מִסְכֵּנָה, הִתְבַּלְ
בַּלְתְּ בַּמִּרְשָׁם, אַתְּ מַזְנִיחָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְטוֹבַת הַמּוּזִיקָה
(כְּאִלּוּ שֶׁנְּשָׁמָה וּמוּזִיקָה הֵן דָּבָר וְהִפּוּכוֹ בְּהֶכְרַח) וְאֵין לָךְ
רֶגֶשׁ הַכֹּל אֶצְלֵךְ מְגֻשָּׁם, אָמְרוּ אַתְּ מְפוֹצֶצֶת מֵאַהֲבָה עַצְמִית, הַנִּיחִי
לְעַצְמֵךְ, תִּרְאִי עוֹלָם, וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם
וְרָאִיתִי עוֹלָם וְהוּא הָלַם בִּי וְהָלַם
אַשְׁכְּנָזִיָּה מִדַּי, אִשָּׁה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,
מֻפְרַעַת, מִתְמַתֶּקֶת, יַלְדָּה פַּטְפֵּטָנִית, מְשַׂחְקְתּוּתָה דֻּבְשָׁנִית, דַּלָּקוֹת בַּשֶּׁתֶן עֲטוּפוֹת
בְּתַחְבּוֹשׁוֹת אֵלַסְטִיּוֹת מְרַיְּרוֹת דָּם דֻּבְדְּבָנִים מְסֻכָּרִים הֵם אָמְרוּ וְנִסּוּ
לְחַקּוֹת לִי אֶת הַמִּשְׁלָב הַלְּשׁוֹנִי, אֶת הַמַּבָּע, אֶת הָעָגָה, יָרְדוּ עַל הַתֵּמוֹת שֶׁמַּעֲסִיקוֹת אוֹתִי
וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי – נֹעַם – לֹא
נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם קָרַמְתִּי עוֹר שֵׁנִי
רִקְמַת שָׁמַיִם חֲדָשָׁה שֶׁל עַצְמִיּוּת כְּחֻלָּה גְּלוּיָה
הִבְהִיקָה כִּזְקִיקֵי וַאֲנִיצֵי דֶּשֶׁא פִּשְׁתָּן זִקּוּקִיִּים מִבֵּין סִדְקֵי נַפְשִׁי
נִשְׁפְּכָה עַל גּוּפִי בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת כְּחַלְחַלּוֹת
וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי בִּמְלֹא עֻזִּי מָצָאתִי אוֹתִי שָׂמִים
אַחַת דּוֹלֶפֶת פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים, מַגִּרָה עֲרָפֶל סָגֹל
מִתְאַדֶּה, זוֹלֶגֶת גֶּשֶׁם מֵעֲנָנִים רַבִּים וּמִתְחַלְחֶלֶת
שְׁתוּיָה וּנְשׁוּמָה עַל יְדֵי פִּיּוֹת רַבִּים וּקְהָלִים רַבִּים
מְפֻזֶּרֶת כִּפְרִיחָה שִׁירִית בָּאָבִיב וַעֲדַיִן אַחַת שָׂמִים
פּוֹעֶמֶת רוּחַ וּמִתְפַּעֶמֶת, בִּפְנִים מְאֻכְלָסִים פִּצּוּלִים
רַבִּים פְּנִיּוֹת רַבּוֹת סְטִיּוֹת הִשְׁתַּקַּפֻיּוֹת וּפִתּוּלִים רַבִּים
פִּיּוֹת עוֹשִׂים בִּי מְנַאֲצִים בִּי מַעֲרִיצִים שׁוֹתִים בִּי (חֵלֶק
מֵהַפִּיּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלִּי) וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם (כִּי אֲנִי עַצְמִי
שָׁמַיִם) וְלֹא
הִתְנַפַּצְּתִּי

ניקוד: חני צפריר

מרגע שהפציעו שיריה הראשונים ביוטיוב, ניצת הוויכוח הסוער. האם מדובר ב"משוררת של ממש" או במה שמכונה באמריקאית ספוקן-וורד, מופע שעיקרו פרפורמנס, המושפע משירת 'דור הביט'? השצף-קצף המילולי של פרתום משך אש מכל כיוון אפשרי, כמו גם קיתונות של חרפות. אפשר לחבב את השצף המילולי הפרתומי האופייני, ואפשר להסתייג ממנו, אבל ללא ספק, מדובר בפואטיקה מקורית. בשיר שבחרנו לפרסם, ממירה פרתום את קיתונות האלימות בדימויים מלאי חיות כפעמונים כחולים וערפל סגול וגשם מעננים רבים", בסגננה את העלבון לכדי צעקה.

איחוד / יאיר בן־חור

איחוד / יאיר בן־חור

לִפְעָמִים הַמָּוֶת מְחַיֶּה נְפָשׁוֹת
מֵפִיחַ חַיִּים בְּתוֹךְ הַבְּדִידוּת
מַזְרִים דָּם חַם בָּעוֹרְקִים.

לִפְעָמִים הַמָּוֶת מֵעִיר מִתַּרְדֶּמֶת
מֵקִיץ מִשְּׁנַת חֹרֶף אֲרֻכָּה מִדַּי
מֵשִׁיב נְשָׁמָה בָּאַף וְחַיִּים.

אֵיךְ מִלִּים שֶׁשָּׁפַכְתָּ
מִשְׁפָּטִים שֶׁדִּבַּרְתָּ
חַיִּים שְׁלֵמִים
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס הֵמָּה
לְעֻמָּתְךָ, לְעֻמָּתוֹ
לְעֻמַּת חַיֵּיכֶם
לְעֻמַּת מָוֶת קָטָן
פִּתְאֹמִי וּמְאַחֵד.

ניקוד: יאיר בן – חור

מתוך הספר "העשב נרדם בשדות" שיראה אור בקרוב בהוצאת "פיוטית".
הספר יוצא לאור בסיוע בסיוע קרן אקו"ם לקידום, עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית.

בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר / עודד פלד

בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר / עודד פלד

בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר תַּשְׁכִּים צֵאת
לֶחָצֵר וְצִיּוּץ צִפֳּרִים בֵּין
עֳפָאֵי עֵץ כְּזִמְרַת מַלְאָכִים
בְּאָזְנֶיךָ, מְסַפֶּרֶת תְּהִלּוֹת יָהּ

עֶבֶד אֲדֹנָי. צוֹפֶה אֲנִיצֵי
אוֹר נִטְוִים בַּסְּבַךְ וּפַרְפָּר
אֶחָד לָבָן שֶׁעִם רֶדֶת יוֹם
יִתַּם לִגְוֹעַ, מְחוֹלֵל נִפְלָאוֹת
סְבִיב פֶּרַח צָהֹב

צֵא וּלְמַד
הִכָּנֵס בַּשַּׁעַר הַפָּתוּחַ
וּבוֹא בְּסוֹד פַּשְׁטוּת
שְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ

ניקוד: יאיר בן – חור

שירו של עודד פלד מדבר על הדברים הפשוטים שבחיים, ומלמד אותנו לשים לב אליהם ובעיקר –ליהנות מהם. הפרפר, למשל, חי אמנם יום אחד בלבד, אבל הוא "מחולל נפלאות סביב פרח צהוב". כך גם אתה: שמח בחלקך ותיהנה מהדברים הפשוטים שבחייך.

בימים כאלה / רונה ברנס

בימים כאלה / רונה ברנס

מְאֻשָּׁרִים הַיַָּמִים
שֶׁל עֶצֶב מְדֻמֶּה
בָּהֶם שֻׁלְחָנוֹת נִרְאִים
כְּבֵדִים כָּל כָּךְ,
וּמַדְרֵגוֹת יוֹרְדוֹת
נִדְמוֹת הֲרוֹת אָסוֹן.

עַל הַקִּיר יֵחָתְמוּ
בְּאוֹתִיּוֹת נְבִיאִים
סוֹלְלוֹת שִׁירָה
וְאַבִּיר הַפָּשְׁקְוִילִים
יְלַוֶּה אֶת אִכָּרָיו הָרַכִּים.

בְּיָמִים אֲחֵרִים
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצָד לְהַבִּיט בַּיָּרֵחַ,
הַמִּשְׁתַּקֵּף בִּבְהִירוּת בִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִית בַּעֲנָנָיו.

מַדְרֵגוֹת הַבֵּטוֹן שֶׁל בֵּיתִי
נִדְמוֹת תָּמִיד טוֹבוֹת אֵלַי,
מַבְטִיחוֹת דַּרְכִּי
אֶל הָרְחוֹב.

הר הצופים, 2013

ניקוד: חני צפריר

סארטר מכנה צחוק נטול הנאה "צחוק מדומה", בדומה לעצב מדומה. לטענתו, מדובר ברגשות שקריים מבחינה אקזיסטנציאליסטית. עצב "מדומה" עשוי לנבוע גם מהאזנה למוזיקה נוגה או מנטייה להיאחזות בכמיהה נוסטלגית. מכל מקום, הדוברת בשיר מודעת להבדל בין האמתי למדומיין, ביודעה כי מדרגות ביתה "טובות אליה" מעצם מוחשיותן ותפקידן – מתווכות בין ד' אמותיה לרחוב הממשי.

הקיץ חלף / ארסני טרקובסקי

הקיץ חלף / ארסני טרקובסקי

הַקִַּיִץ חָלַף לוֹ וְתַם,
אֲפִלּוּ זִכְרוֹ כְּבָר שָׁכַךְ.
בְּאוֹר הַשֶּמֶשׁ עוֹד חַם,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

כָּל שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת
אֶל כַּף יָדִי צָנַח
כְּעָלֶה מְחֻמָּשׁ אֶצְבָּעוֹת,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

שׁוּם דָּבָר רַע לֹא אָבַד,
שׁוּם דָּבָר טוֹב לֹא נִשְׁכַּח.
בָּאוֹר הַכֹּל נִצַּת,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

הַחַיִּים אָסְפוּנִי לְחֵיקָם,
צִלָּם עָלַי סָכַךְ.
מַזָּלִי לֹא בָּגַד מֵעוֹלָם,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

אַף עָנָף לֹא נִשְׁבַּר,
אַף עָלֶה לֹא נֶחְרַךְ.
הַיּוֹם צָלוּל וְקַר,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

תרגום: טל ניצן

ניקוד: חני צפריר

ארסני אלכסנדרוביץ' טרקובסקי (1907-1989) נחשב לאחד מגדולי המשוררים הרוסים במאה העשרים. בנעוריו ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג בעוון כתיבת שיר שהכיל אקרוסטיכון על שמו של לנין. הוא פירסם בחייו שמונה ספרים ולאחר מותו הוענק לו פרס ברית המועצות. אנה אחמטובה (שהיתה בוגרת ממנו כמעט בעשרים שנה) אמרה על טרקובסקי כי הוא "המשורר האמיתי" היחידי בברית המועצות: "מכל משוררי זמננו רק טרקובסקי הנו הוא-עצמו, מקורי לחלוטין. הוא ניחן בסגולה החשובה ביותר למשורר, שהייתי מגדירה כזכות-מלידה".
למרות זאת הוא כמעט לא ידוע בארץ, כמעט לא תורגם לעברית,* וגם בעולם תהילת בנו, הבמאי אנדריי טרקובסקי, עולה על זו שלו. טרקובסקי הבן שיבץ בסרטיו אחדים משירי אביו, והשיר "הקיץ חלף" מוקרא בסרט "סטאלקר" (1979). https://www.youtube.com/watch?featureplayer_embedded&v=y0KFVgTxCiQ

תרגמתי את השיר על פי הנוסחים בצרפתית, בפורטוגזית ובספרדית, ותרגום מילולי לאנגלית.
*השיר הנפלא 'פגישות ראשונות' של טרקובסקי, עם הסיום המצמית ממש – "עֵת הַגּוֹרָל פָּסַע מֵאֲחוֹרֵינוּ,/ כְּמוֹ מְטֹרָף, עִם תַּעַר חַד בַּיָּד". – זכה לתרגום עברי מרשים של ריטה קוגן: http://cafe.themarker.com/post/2993571/

Арсений Тарковский
"Вот и лето прошло"

Вот и лето прошло,
Словно и не бывало.
На пригреве тепло,
Только этого мало.

Все, что сбыться могло,
Мне, как лист пятипалый,
Прямо в руки легло,
Только этого мало.

Понапрасну ни зло,
Ни добро не пропало.
Все горело светло,
Только этого мало.

Жизнь брала под крыло,
Берегла и спасала.
Мне и вправду везло.
Только этого мало.

Листьев не обожгло,
Веток не обломало.
День промыт, как стекло,
Только этого мало.

1967

חמישה שירים מתוך המחזור "בית חמישי" / דיתי רונן

חמישה שירים מתוך המחזור "בית חמישי" / דיתי רונן

המחזור יראה אור במסגרת הקובץ "שיבת הבית ונדודיו" בשנת 2015

18.
כָּל הַלַּיְלָה חָלַמְתִּי אֶת
הַדִּמּוּי הַמְדֻיָּק שֶׁל אַהֲבָתִי.
דַּקָּה אַחַר דַּקָּה בָּחַנְתִּי נֻסָּחִים
מְשַׁחְזֶרֶת רֵיחוֹת, קֶצֶב, צְבָעִים
רוֹדֶפֶת בְּלִי הֶרֶף מִלִּים
מְמַיֶּנֶת בִּטּוּיִים.
שִׁירָה הָיְתָה בְּכָל מָקוֹם.
אֲפִלּוּ נְשִׁימוֹתַי נִמְדְּדוּ בַּחֲרוּזִים.

אוֹר הַשַּׁחַר מָהַל מִשְׁקָל אַחֲרוֹן.
הַשִּׁיר וְחַדּוּת הַזִּכָּרוֹן שָׁבוּ
לִמְקוֹמָם הַשָּׁגוּר בְּשֶׁקַע הַגָּרוֹן.

19.
שְׁמֵי הַבֹּקֶר צְלוּלִים וּגְבוֹהִים
שָׁעָה שֶׁכָּאן עַל פְּנֵי הָאָרֶץ
כּּחַ מְשִׁיכָה מְמַגְנֵט
אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ.
בְּגוּף כָּבֵד אֲנִי מוֹעֶדֶת
עַל חֹסֶר הַמִּשְׁקָל שֶׁל הַלֵּב.

21.
גְּרוּרוֹת גַּעְגּוּעַי מִתְפַּשְּׁטוֹת בְּעַצְמוֹתַי
שׂוֹרְפוֹת אֶת הַבַּיִת עַל פְּתָחָיו.
אֲנִי מְסָרֶבֶת לְקַבֵּל אֶת שְׁלִיטַת הַגּוּף
עַל גַּג חַיַּי
אֲנִי צוֹפָה בַּצִּפֳּרִים,
גַּם הֵן מְקַנְּנוֹת.
הַאִם גַּם הֵן נוֹשְׂאוֹת אֶת כְּאֵב הֻלַּדְתָּן?
לוּ רַק יָדַעְתָּ כֵּיצַד לְהַחְזִיק בִּי
שָׁעָה שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ רְחוֹקָה
שָׁעָה שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ קְרוֹבָה
אֵלֶיךָ.

22.
אָמַרְתָּ:
סוּפַת שְׁלָגִים מִשְׁתּוֹלֶלֶת כָּאן.
בְּעַד הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים
הַפּוֹנִים אֶל הָרְחוֹב
רָאִיתִי אֶת עֲצֵי הַתִּרְזָה
מִתְכּוֹפְפִים בָּרוּחַ וְהַשֶּׁלֶג
מַכֶּה בָּהֶם בְּעֹז.
אַחַר כָּךְ הָלַכְתָּ לְהִתְקַלֵּחַ
וְנִתַּקְנוּ אֶת הַשִּׂיחָה.
יָצָאתִי אֶל הֶחָצֵר. הָרוּחַ
עָמַד. שֶׁמֶשׁ מְאֻבֶּקֶת
שֶׁל לִפְנֵי הַפֶּסַח
חָנְקָה אֶת גְּרוֹנִי.

23.
אַתָּה עוֹמֵד מֵעַל הַגַּן
מְסַמֵּן אֶת הִבְהוּב הַזְּמַן.
כָּל מִי שֶׁנָּגַעְתָּ בּוֹ
נִשְׁאַר סָפוּן בְּדָפְנוֹת לִבְּךָ
כְּמוֹ אָבָק שֶׁנִּשְׁכַּח
בְּפִנַּת הַבַּיִת:
הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי
שֶׁהָיְתָה לָאִשָּׁה שֶׁהָיִיתִי
שֶׁהָיְתָה לָאֵם שֶׁהָיִיתִי
שֶׁהָיְתָה לַסָּבְתָא –
כֻּלָּנוּ מִצְטוֹפְפוֹת עַכְשָׁו
לְגוּף דָּחוּס אֶחָד.
אֵיךְ כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
יִתְדַּפֵּק עַל חָזְךָ
כְּשֶׁתִּפְרֹשׂ אֶת זְרוֹעוֹתֶיךָ
לִקְרָאתִי בִּתְנוּעַת רְחִיפָה.

ניקוד: יאיר- בן חור

מחזור השירים של דיתי רונן, עוסק באופן שבו משתקפת האהבה כמו גם היעדרה, מבעד למושג "בית".

האוהבים משתנים בתוך הבית וכך משנים את תכולתו ואופיו. הסמלים משתנים תוך כדי הניסיון להגדירם. כך למשל, כד פרחים יכול לסמן ברגע נתון גודש, הרעפה, ובמועד אחר רגשי אשם. בגלל התמורות הקיצוניות, לא ניתן לאתר את הדימוי המדויק לאהבה – שכן האהבה קרובה ורחוקה ואף עלולה להעלות את הבית באש. הדמות הנשית בסוף השיר, מבטאת באופן נוגע ללב את השינויים והחלוף : בקרבה דחוסות בו זמנית ארבע פרסונות שונות, של ילדה, אישה, אמא וסבתא.

מצעים / תום הדני

מצעים / תום הדני

כְּשֶׁנְּנַעֵר אֶת הַמַּצָּעִים
קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶם
יִקְפְּצוּ כְּגִצִּים

וּכְשֶׁנִּטְפַּח עַל הַכָּרִית
שֶׁהֶחֱרַשְׁתְּ לְתוֹכָהּ אֲנָחָה
בַּת קוֹל
תְּהַדְהֵד מִתּוֹכָהּ.

ניקוד: חני צפריר

האנשת החפצים בשירו של הדני, מספרת סיפור על זוגיות, בשני מצבים שניתן להמשיגם כמהופכים זה לזה. בבית הראשון האור מדבר ומעביר לקורא שמחה וקלילות, ואילו בבית השני מתבלט בעיקר הכאב. כך או כך, הרגשות עולים מן החפצים באופן מוזיקלי ויפה. השיר לקוח מתוך ספרו החדש של תום הדני – "מפי התן", שיראה אור בפברואר 2015.

בַּתַּחְתִּית / גל צ'יפרוט

בַּתַּחְתִּית / גל צ'יפרוט

אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי זְמַן בַּתַּחְתִּית
אֲנִי לֹא זוֹכֵר מָתַי הִגַּעְתִּי
אוֹ אֵיזוֹ פְּנִיָּה לֹא נְכוֹנָה לָקַחְתִּי
הַאִם מָעַדְתִּי לְכָאן אוֹ שֶׁנִּדְחַפְתִּי
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁפַּעַם הָיוּ כָּאן יוֹתֵר אֲנָשִׁים
שֶׁתָּמִיד חִפְּשׂוּ אֶת מִי לְהַאֲשִׁים
אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁהֵצַצְתְּ עָלַי מִלְּמַעְלָה?
הוֹשַׁטְתִּי לָךְ יָד כְּדֵי שֶׁתִּמְשְׁכִי
אֲבָל כַּנִּרְאֶה שֶׁהָיִיתִי כָּבֵד עָלַיִךְ
עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר זְמַן רַב בַּתַּחְתִּית
וְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים, שֶׁחִפְּשׂוּ אֶת מִי לְהַאֲשִׁים
גִּלּוּ אַחֲרֵי כַּמָּה יָמִים
שֶׁהֵם עַצְמָם הָאֲשֵׁמִים
וְכָךְ פִּתְאֹם הֵם נֶעֶלְמוּ
עַכְשָׁו אֲנִי לְבַד כָּאן בַּתַּחְתִּית
וְאַתְּ מִזְּמַן לֹא מְצִיצָה מֵעָלַי
וְאֵין כָּאן אִישׁ מִסָּבִיב
וְאֵין אֶת מִי לְהַאֲשִׁים
וְכוֹאֵב לִי כְּבָר מִלְּהַבִּיט לְמַעְלָה וּלְחַכּוֹת שֶׁתָּצִיצִי שׁוּב
אָז אֲנִי מוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ
מִתְיַשֵּׁב עַל רִצְפַּת הַתַּחְתִּית וְשׁוּב קָם
תּוֹלֶה תְּמוּנָה, מְסַדֵּר אֶת הַמִּזְרָן
כְּפִי שֶׁזֶּה נִרְאֶה כָּרֶגַע
יֵשׁ לִי עוֹד לֹא מְעַט זְמַן
בַּתַּחְתִּית.

ניקוד: חני צפריר

התחתית כמקום לא מטפורי, שם שוהה הדובר "יותר מדי זמן" בבדידות קיצונית, מבחינתו: כולם עזבו והאהובה כבר לא מנסה לגאול, כשלפתע צצה התובנה שהייאוש בתחתית עשוי להיות יותר נוח. ובתוך הנוחיות הזאת, תולה הדובר תמונה ומסדר את מזרונו, כדי להקנות לייאוש צביון ביתי.

* / רחל אשד

* / רחל אשד

בַּבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקֶלֶת זָהָב עַל עֵינַי
נִדְמֶה שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֶתְרַצֶּה וְאָקוּם
כַּדּוּר צֶמֶר נִסְמָךְ עַל יָדַי
חֲתוּלָה בְּגַבִּי
מְפַהֶקֶת לִי שֶׁאָסֵב אֶת פָּנַי

ניקוד: יאיר בן – חור

שירה הקצר, נטול השם של רחל אשד, מתייחס לאנשי הלילה, שמתקשים להתעורר בשעות הבוקר. מבחינתם, השמש האדומה של הבוקר היא כזהב כבד על העיניים – מטפורה מקורית ויפה – זהב שמשקלו מרתקם אל המיטה. אפילו החתולה מפהקת ומתקשה להתעורר. אל השיר מתגנבת תוגה, משום שהדוברת אינה מישירה מבט אל היום החדש, כי אם מסבה את מבטה הלאה ממנו.