ארכיון תגיות: יאיר בן־חור

כדורי שינה / יאיר בן־חור

 
שְׁנָתְךָ הַשְּׁקֵטָה חוֹזֶרֶת
שְׁעָתְךָ הַיָּפָה נִשְׁמֶרֶת
רַק תַּחֲזֹר וְתֵעָלֵם בָּאֹפֶק
תַּעֲבֹר וְתֵאָלֵם
לַאֲלֻמַּת הַחֹר הַשָּׁחֹר שֶׁבָּאֹפֶל.
הַחֶדֶר נְטוּל אוֹרוֹת
וְחִוְּרִים הַקִּירוֹת
עַל מִטָּה עֲלוּמָה תִּשְׁכַּב בְּעֵירֻמְּךָ
עַל מַצָּע שֶׁל כַּדּוּרֵי שֵׁנָה.

שפיות זמנית / יאיר בן־חור

 
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.
בערב הגיע מיכאל והודיע שמינה לא תצא איתנו לטייל מחר, "היא צריכה זמן לחשוב על מה שעשתה", אמר. ואני חשבתי מה כבר מינה עשתה? בסך הכול ביקשה לשתות, מסכנה, וכשלא נתנו לה צעקה וצרחה. כשדחפו אותה לחדר עצמתי את העיניים. אני לא יכול לראות מכות, דחיפות ו… זריקות. לא, רק המחשבה על זריקות מעוררת בי צמרמורת, "לא!!!"
"איי!" זה כאב. מיכאל הוא אח נחמד, אבל כשמישהו צועק הוא מייד מפליק לו סטירה, ואם זה לא עוזר אז זריקה. אנחנו קוראים לו כאן 'אחינו' אפילו שהוא לא באמת אחינו.
כבר חמש־עשרה שנים אני כאן. יוצא, חוזר, שוב יוצא ועוד פעם חוזר. מה אגיד לכם, די בסדר כאן, רק חבל שלפעמים לאחים כאן אין סבלנות. אוי, איך שכחתי… מיכאל הוא לא האח היחיד שלנו כאן, יש עוד כמה. יש לנו גם אחיות ופעמיים בשבוע מגיע האב לבדוק שאנו מתנהגים יפה ולא הפכנו לילדים רעים. האוכל כאן קצת בעייתי, מזכיר אוכל של בית חולים… ואנחנו הרי נמצאים בבית הבראה, לא?
אתמול הגיע בחור חדש למחלקה שלנו, כך קוראים לזה, "מחלקה". מיכאל ומוחמד אחזו בו והכניסו אותו לחדר. אחרי עשר דקות נרגע. בטח הכניסו לו זרי… לא, לא רוצה לחשוב על זה.
חמש־עשרה שנים אני כאן, אני מכיר את כולם. למדתי כבר שאסור לצעוק ואסור להשתגע, אבל עדיין לפעמים אני יוצא מדעתי ואז בא מיכאל או אחד החברים שלו ואני נרגע. לבחור שהגיע אתמול מצפה דרך ארוכה, רק בעוד שבוע אוכל לדבר איתו, אשאל לשמו ולשלומו. עד אז הוא צריך להתבודד בחדר.
אני מהשפויים כאן, יש פה כאלה, שלא נדע, שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף ביותר אם בכלל קיים. למשל, עליזה שנמצאת כאן שבע שנים – הולכת מצד לצד, אנה ואנה, משחקת בידיה הרועדות וממלמלת לעצמה "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור". לפעמים היא מתבלבלת ואומרת "אדוניי ישמור". לעומתה רבקה תמיד יושבת בכיסא שלה, בוהה בחלון בפה פעור וסורגת. יהודה מדבר עם חבר דמיוני, הוא מספר לו סיפורים, מתווכח איתו ואפילו הכניס לו מכות לפני כמה זמן. בחיי. אז באו כולם כאן, לקחו אותו למרפאה וטיפלו בעינו הנפוחה. אה, ויש את סימה ועזרא. הם נמצאים כאן כבר עשרים שנה. לפי מה שסיפרו לי הם בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם, וכבר עשרים שנה הם לא מדברים. אוכלים יחד ולא מדברים, מטיילים יחד ולא מדברים. בהתחלה הם גם ישנו יחד אבל אז הפרידו ביניהם, לפי מה שסיפרו לי. מדי פעם בפעם באה הבת שלהם לדרוש בשלומם.
מי? אני? לא, לי אין ילדים, ברוך ה'. לפעמים דודה שלי באה לבקר אבל רוב היום אני לבדי, עם עצמי. באמת הרבה זמן היא לא באה, מעניין איפה היא. קשה להתחבר כאן למישהו. היה לי חבר טוב, באמת אדם יקר, אבל… הוא כבר איננו כאן. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדרו. ואני צעקתי באותו יום, כמה צעקתי, קרעתי את הגרון מצעקות! "מיכאל, מרדכי רוצה להתאבד! מרדכי רוצה להתאבד, הוא אמר לי את זה! תצילו אותו!" אבל לא הקשיבו לי, במקום זה דחפו אותי לחדר שהבחור החדש נמצא בו עכשיו ואחרי דקה חשתי שלווה ורוגע… כשהתעוררתי אמרו שמצאו את מרדכי תלוי בחדרו. אבל אני הזהרתי…
ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. חוץ מזה, כבר התרגלתי להיות פה, הכול מביאים לך ומתייחסים יפה אם אתה מתנהג יפה גם כן.
פעם שמעתי צרחות בחדר שלידי, צרחות שהעירו אותי מהשינה… אוי, איזה חלום מתוק חלמתי… דרך חור קטנטן בקיר ראיתי את הכול. זה היה מפחיד אבל לא פציתי פה. מה, אני צריך שגם לי יעשו מה שעשו לרבקה? אז נכון, אני בן והיא בת, אבל למה להסתבך? אז שתקתי. גם בליל המוחרת הם עשו לה את זה ושוב בלילה הבא, כך במשך שבוע. לילות שלמים אחר כך לא נרדמתי. הייתי מתחזה לישן, רימיתי את מיכאל עם הכדורים ועשיתי את עצמי ישן. כשהוא היה הולך, הייתי בוכה חרישית. אני זוכר שאפילו כשבא האחראי הראשי ודיבר איתנו, לא סיפרתי לו מה מיכאל ומוחמד עשו לרבקה. פחדתי… השנים כאן לימדו אותי שהכי טוב לשתוק. כשאתה שותק מתייחסים אליך יפה, נותנים לך לאכול, רוחצים אותך, מלבישים אותך… לפעמים מפליקים סטירה אם אתה צועק, אבל בסך הכול אם שותקים, מתייחסים יפה.
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.

תפוגה / יאיר בן־חור

 
שֶׁמֶשׁ קָרָה נְמַסָּה בְּאוֹר אַחֲרוֹן
מִתְמוֹסֶסֶת בְּצָהֹב עָמוּם מִתְדַּהֶה
לְבָנָה מִתְחַוֶּרֶת חוֹזֶרֶת לַהַדְרָן הַלֵּילִי
כּוֹכָבִים עוֹטְפִים תַּפְאוּרָה.
תֵּאַטְרוֹן.
 
הַתְּאוּרָה עֲמוּמָה, הַתַּפְאוּרָה קְטוּמָה
לַיְלָה וָיוֹם חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ
בִּגְוָנִים וְצוּרוֹת, בִּטְעָמִים וְעוֹנוֹת.
יוֹם אֶחָד תִּתְפּוֹגֵג גַּם הִיא
עִם הָעוֹלָם וְהַיְקוּם.
תֵּעָלֵם בְּלִי לְהַשְׁאִיר סִימָן אוֹ אוֹת
בְּלִי אֶפְשָׁרוּת לְשִׁקּוּם.

ניקוד: יאיר בן־חור

צריבה / יאיר בן־חור

וּבַיָּמִים הָהֵם הָיִיתִי מָשָׁל בְּעֵינֵיהֶם
שְׁנִינָה, לַעַג רָשׁ, חָרוּךְ, שָׁבוּר
הָיִיתִי שַׁעֲשׁוּעַ רַךְ, צְחוֹק לְחַבְרֵיהֶם,
כְּלִי מִשְׂחָק רַב־פַּעֲמִי דּוּ־שִׁמּוּשִׁי,
סֶרֶט נָע בִּידֵיהֶם
לְהַחְלִיק, לְהַעֲבִיר, לְהַצְחִיק.

בַּיָּמִים הָהֵם הָיִיתִי בְּדִיחָה עִם רַגְלַיִם,
אָזְנַיִם בּוֹלְטוֹת וְיָד וָחֵצִי.
הָיִיתִי עוֹלָם מְרַצֶּה וְשָׁבִיר.
וְהַיָּדַיִם כִּסּוּ אָזְנַיִם הֲלוּמוֹת מִכְּאֵב וּמִקֹּר
וְהַפֶּה הַכָּבֵד לֹא דִּבֵּר
גַּם הַלָּשׁוֹן לֹא פָּצְתָה פִּיהָ גַּם.

‏24 ביולי, 2017, ‏א' במנחם אב, תשע"ז
 
מתוך: מילה שלי, אוריון 2019, בעריכת ענת קוריאל, צילומים: יוני גבריאל

שפת הים / יאיר בן־חור

שְׂפַת הַיָּם אוֹהֶבֶת דִּבּוּר רַךְ,
לָשׁוֹן עֲדִינָה וּמִלִּים יָפוֹת וּפְשׁוּטוֹת,
הִיא נֶהֱנֵית שֶׁמְּלַטְּפִים אֶת גַּלֶּיהָ
וּמִתְעַטְּפִים בְּמֵימֶיהָ בְּפָנִים מְאִירוֹת.


6 ביולי, 2015, ‏י"ט בתמוז, תשע"ה

ניקוד: יאיר בן־חור

ארבע שורות קצרות לתיאור טבע רך, אופטימי ומואר. מתוך ספר שירים שיראה אור בקרוב

בעלים / יאיר בן־חור

לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַמּוּצֶלֶת
סַפְסָלִים שְׁבוּרֵי גַּב כּוֹרְעִים
אִשָּׁה עֲיֵפָה שָׁם עִם כַּלְבָּהּ מְטַיֶּלֶת
בִּרְצוּעָה קְצָרָה בְּלוּיָה מִקְּרָעִים.
יָמֶיהָ עוֹבְרִים בְּלִי סִבָּה מְיֻחֶדֶת
יְמָמוֹת עַל גַּבֵּי יְמָמוֹת סוֹחֶבֶת עַל גַּבָּהּ.
פִּסְגוֹת הָעֵצִים נוֹפְלוֹת עַל רֹאשָׁהּ הַכָּנוּעַ
חִיּוּךְ מְאֻלָּץ נִמְלָט מִשְּׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת
וּבוֹרֵחַ אֶל עֵינֵי הַכֶּלֶב הַתּוֹהֶה.
 
הָרְצוּעָה מוֹבִילָה אוֹתָהּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
וְהִיא נִכְבֶּשֶׁת כְּמִצְוַת אֲדוֹנֶיהָ
נִקְרַעַת בֵּין הֲלִיכָה מְדַדָּה לַעֲצִירָה
עוֹשָׂה תָּמִיד רְצוֹן בְּעָלֶיהָ.
וְהַכֶּלֶב עוֹצֵר לֶהָרִים אֶת רַגְלוֹ
וְהִיא בְּאַחַת מְרִימָה אֶת כְּבוֹדוֹ
אַחַר נוֹבֵחַ נְבִיחוֹת שַׁעֲשׁוּעַ
וְהִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ, מוּבֶלֶת בִּשְׁתִיקָה
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַשְּׁתוּלָה
וּבְלִבָּהּ הַדָּהוּי נִיצוֹץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ.

‏8 בספטמבר, 2017, ‏י"ז באלול, תשע"ז

השיר "בעלים" לקוח מתוך ספר שירים חדש של יאיר בן־חור שיראה אור בקרוב בעריכת ענת קוריאל.

דרושים / יאיר בן־חור

דרושים / יאיר בן־חור

לְצֹרֶךְ עִלּוּי נְשָׁמוֹת
דְּרוּשִׁים בְּהִתְנַדְּבוּת
צְרוֹרוֹת חַיִּים
לִצְרֹר אֶת הַמֵּתִים
בְּדָם קַר שֶׁהִתְיַבֵּשׁ
מִתַּחַת לָאֲדָמָה.
שְׂכַר מִצְוָה מֻבְטָח לַמַּתְאִימִים.

22 ביולי, 2016, ‏ט"ז בתמוז, תשע"ו
 
השיר 'דרושים' נכתב כחלק מאסופת שירים לזכר אחי חיים ואחייני רון, שמצאו את מותם הטרגי לא מכבר

שתיקה / יאיר בן־חור

שתיקה / יאיר בן־חור

גּוֹזֵר שְׁתִיקָה לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֵלֶם
וּבֵינֵיהֶן שׁוֹפֵךְ גְּזִירֵי אַשְׁפָּה וָהֶלֶם.
גַּם אַתֶּם אַחַי חַיִּים חַיֵּי חֶלֶם
הֵם עוֹבְרִים מַמָּשׁ מוּלְכֶם.

שׁוֹבֵר שְׁתִיקָה לְרִבּוּעִים קְטַנִּים שֶׁל קוֹל
וּבֵינֵיהֶם זוֹרֶה פֵּרוּרֵי לֶחֶם וָאוֹר.
גַּם אַתֶּם אַחַי אֲבַדְתֶּם בַּדֶּרֶךְ
תְּעִיתֶם בַּתְּהִיָּה עַל מַה לִּשְׁמֹר.

ניקוד: יאיר בן־חור

הכותב עושה שימוש באוקסימורון של דיבור על שתיקה או של כתיבה על שתיקה, כדי לעורר את קהל הקוראים/ות לחיות חיות חיים מלאים של מודעות. כמו עמי ותמי שזרו – לשווא – פירורי לחם כדי למצוא את דרכם הביתה, גם הדובר מתאמץ (לשווא?) לזרות פירורי לחם ואור, שיתוו את הדרך לעצמו או לקוראיו

איחוד / יאיר בן־חור

איחוד / יאיר בן־חור

לִפְעָמִים הַמָּוֶת מְחַיֶּה נְפָשׁוֹת
מֵפִיחַ חַיִּים בְּתוֹךְ הַבְּדִידוּת
מַזְרִים דָּם חַם בָּעוֹרְקִים.

לִפְעָמִים הַמָּוֶת מֵעִיר מִתַּרְדֶּמֶת
מֵקִיץ מִשְּׁנַת חֹרֶף אֲרֻכָּה מִדַּי
מֵשִׁיב נְשָׁמָה בָּאַף וְחַיִּים.

אֵיךְ מִלִּים שֶׁשָּׁפַכְתָּ
מִשְׁפָּטִים שֶׁדִּבַּרְתָּ
חַיִּים שְׁלֵמִים
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס הֵמָּה
לְעֻמָּתְךָ, לְעֻמָּתוֹ
לְעֻמַּת חַיֵּיכֶם
לְעֻמַּת מָוֶת קָטָן
פִּתְאֹמִי וּמְאַחֵד.

ניקוד: יאיר בן – חור

מתוך הספר "העשב נרדם בשדות" שיראה אור בקרוב בהוצאת "פיוטית".
הספר יוצא לאור בסיוע בסיוע קרן אקו"ם לקידום, עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית.

גאולה / יאיר בן־חור

גאולה / יאיר בן־חור

לְכָל אוֹהֲבַי וּמוֹקִירֵי זִכְרִי,
אַל תִּשְׁכְּחוּ לְהָבִיא פְּרָחִים גַּם הַשָּׁנָה,
לֹא אֶת הַוְּרָדִים הַקְּבוּעִים, מַה דַּעְתְּכֶם עַל כַּלָּנִיּוֹת?
וַאֲפִלּוּ סִגָּלִיּוֹת מִתְקַבְּלוֹת עַל הַדַּעַת..
אוּלַי הַשָּׁנָה תְּגַוְּנוּ קְצָת אֶת הַבֶּכִי הַשִּׁגְרָתִי?
אֲנִי מַכִּיר לֵצָן מַצְחִיק שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה
וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְסַפֵּר בְּשִׁבְחִי וְלוֹמַר כַּמָּה גָּדוֹל הָיִיתִי
וְכַמָּה חֲבָל שֶׁהָלַכְתִּי, שֶׁנִּקְטַעְתִּי בְּאִבִּי
בַּאֲבִיב יָמַי.
שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי דָּבָר בְּחַיַּי, שֶׁהָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת לָרֹב
שֶׁהַשִּׁירִים פְּנוּ עֹרֶף וּבָגְדוּ, שֶׁהַזִּקְנָה כְּבָר לֹא מַה שֶּׁהָיְתָה פַּעַם
וְשֶׁהַשָּׁנָה כְּבָר לֹא אֲדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת לְעַצְמִי.

אֲנִי אוֹהֵב שׁוֹקוֹלָד. תָּבִיאוּ לִי שְׁוֵיצָרִי כָּזֶה, מַשֶּׁהוּ טוֹב, מְשֻׁבָּח
עִם אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וּקְרֶם נוּגָט.
וְאַל תִּשְׁכְּחוּ לִמְסֹר דָּ"שׁ חַם וְגַם חַמָּה
לַהוּא בַּמְּרוֹמִים, זֶה שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיכֶם תָּמִיד
וְצוֹפֶה עַל תַּאֲווֹתֵיכֶם, מַבִּיט בְּגַאֲוַתְכֶם, מִסְתַּכֵּל בְּרַאֲוָתְכֶם
בּוֹחֵן כִּלְיוֹתֵיכֶם וְלִבּוֹתֵיכֶם
תּוֹדוּ לוֹ בִּשְׁמִי תּוֹדָה עֲנָקִית
שֶׁגָּאַל אוֹתִי מִיִּסּוּרֵיכֶם
וְנָתַן לִי חַיִּים חֲדָשִׁים.

אָמֵן.

ניקוד: חני צפריר

שירו של בן חור הוא הספד בחיים על משקל: “צוואה בחיים". הכותב חושש מפני שיטיון אפשרי ואלם יצירתי בהתוותו את סופו בעודו באמצע החיים. ההגזמה המכוונת בשיר יוצקת לתוכו הומור שמאיר את הסוף באור אחר, כך שניתן לומר שהמוות הוא בבחינת המלצה