ארכיון מחבר: gai

על ציפיות המשוררים משירתם – לזכרו של שי אריה מזרחי / יובל גלעד

בחלוף שש שנים מהתאבדותו של ידידי שי אריה מזרחי, ועל אף שכבר כתבתי עליו פעמיים לפחות, אבקש להזכירו שוב, והפעם בהקשר של ציפיות המשוררים משיריהם ועבודתם השירית.
אני זוכר שסיפר לי, בהוצאת הספרים הדפוקה בה עבדנו, שהוא הולך להקים את אתר “כאוס”. היו לי השגות על בחירתו במילה לועזית. אני זוכר גם את ההתרגשות שבה הראה לי שירים פה ושם, ואיך סיפר לי שהוא “מתאפק” ככל האפשר בהוצאתו של ספר שיריו השני. ואכן, חלפו תשע שנים בין ספרו הראשון לשני. שני הזיכרונות הללו מעידים על יחסו של שי אריה מזרחי, הלא הוא שא”מ, לשירה.
ראשית, האמין שישנם משוררים טובים ואף מעולים שאיש לא שמע עליהם, ולכן למעשה הקים את אתרו, כדי לתת להם במה (על אף שפרסם פה ושם גם משוררים מוכרים יותר, כשהשיר מצא חן בעיניו). שנית, האמין בהקפדה על מלאכת השיר.
בביצת השירה שלנו יש לא מעט משוררי קריירה, רודפי פרסים, המנפיקים ספר כל שנתיים-שלוש, בכדי להוכיח “נוכחות”. בדרך כלל הדבר גם ניכר בתוצאה – ספרים משוכפלים בלא כל שינוי פואטי, מיחזור עצמי, שידורים חוזרים שאפילו הצטללות הפואטיקה לא ניכרת בהם. תשע השנים שחלפו בין ספרו הראשון של שי אריה, לשני, היו לפיכך תקופת המתנה ודגירה ארוכה למדי. מה גם שהספר היה דק למדי, בסופו של דבר.
ואכן, תשע שנים הן תקופה ארוכה, ובמהלכן אכן השתנתה במידת מה הפואטיקה שלו. בעוד הספר הראשון הכיל יותר שירים תמאטיים והצהרתיים, השני מושפע יותר מהארס פואטיקה של חזי לסקלי ז”ל (בעייתית ככל שתהיה בעיניי). אבל בתקופה זו גם פיתח שי אריה ציפיות לא מבוטלות לגבי התקבלות הספר.
ציפיות הן פח יקוש עבור משוררים. ישנו ניגוד מובנה בין השיר, שבירותו, נידפותו וקהלו הפוטנציאלי המועט, לבין השאיפות של המשורר לברוא עולם. גם כאשר המשורר או המשוררת מתארים רגע קטן ולירי (ושי אריה היטיב בכמה משיריו לצייר תמונת נוף קטנה) הרי תפיסת עולם עומדת בבסיס התמונה. המשורר שותק רוב הזמן, וכשהוא מדבר, הוא רוצה שיקשיבו. זה טבעי, ובעייתי עבור כל אמן השואף לקהל. אבל מאחר ובשירה יש משהו שבור ונידף מטבעו, הרי הציפיות שמתפתחות במקביל, הן גדולות למדי, בתור פיצוי.
וישנו גם עניין האגו. רובנו המשוררים עוקבים בעניין אחרי כל רשימת ביקורת המתפרסמת על משוררים אחרים, בעודנו רוויי קנאה או פרגון (מעושה, לעתים קרובות). ואין שמחה כשמחה לאיד. ובביצת שירה קטנה כל כך כזו הישראלית, ובטח ובטח בעידן הפייסבוק שבו כל משורר הוא יחצ”ן בפועל, הצפיפות והתחרות גוברות.
אי לכך הקים שי אריה את אתרו הקטן והעדין. אבל במקביל, אני חושש, פיתח, כמו כמעט כל משורר או משוררת לפני הוצאת ספר, ציפיות מופרזות מהתקבלותו. אני כותב מופרזות, כי לעניות דעתי ומיטב שיקול דעתי כמבקר שירה פעיל בבמות שוליות שונות בעשור פלוס האחרונים, לא פועל כאן אף גאון שירה, על אף שיש מי הממהרים להכתיר כאלה כל שישי ב”הארץ”. ישנם המון גרפומנים, ישנם משוררים בינוניים רבים, ומעט ממש טובים. יש מעט במות המפרסמות ביקורות שירה, והכותבים אותן לרוב כושלים, בעוד הקונים אדישים למדי לרוב התוצרת הזאת, על אף המאמצים המזוייפים ליצור מצג שווא של עניין בשירה בימינו. אי לכך, הציפיות הגדולות של משוררים לפני הוצאת ספרם הינה בקורלציה הפוכה למציאות.
כך, על ספרו הראשון של שי אריה כמעט לא נכתב דבר. רשימה קצרה על הספר התפרסמה ב”מאזניים”, פרי עטו של מש”ב (שם העט של משה בן שאול, עורך כתב העת דאז). במקרה, בצמוד לרשימה זו נדפסה רשימה של אותו מש”ב על ספר שירי הראשון, “שירי נזיר”, יחידה שפורסמה.
בקיצור, שי אריה לא הרבה לדבר על ציפיותיו מהתקבלות שיריו. ככלל, היה איש עבודה, שדיבר מעט, ובקפידה. אולי גם שמר יותר מדי לעצמו את דכאונו, במקום לשתף. כך היינו אמורים להיפגש בשבוע שאחרי המעשה שעשה, ולא חשבתי שהפגישה דחופה, מה גם שביטל מועד קודם שנקבע. כי לא סיפר עד כמה הוא מדוכא.
ועם זאת, ובדיעבד, אי אפשר לחמוק מהעובדה שככל הנראה פיתח ציפיות לא ריאליות לגבי התהודה לה יזכה ספרו, אותו פרסם חודשים ספורים לפני התאבדותו. לספר דווקא התייחסו – אני ברשימה באחת הבמות הנידחות שלי, אילן ברקוביץ’ בקצרה ב”הארץ”, אבל זה היה עבורו מעט. וזאת, בין השאר, כי זירת השירה, שוב, בקורלציה הפוכה לתהודה האמתית שלה, היא זירה קשוחה, אלימה, של יחצנ”ות וחנפנות אינסופית.
חודשים ספורים לפני מותו, שי אריה התייאש במידת מה מהיכולת של זירת השירה לפעול כמערכת ספרותית מסננת, ואפשר לי לפרסם כמה רשימות קטילה של משוררים באתרו, אותו “כאוס” שעד אז היה רק במה לשירים בלבד. ולא שהוא חשש להביע את דעתו קודם לכן, אבל ככל הנראה חש ייאוש – בחייו, אבל גם מעולם השירה. “התקווה שמתחת לקבר” היתה כותרת רשימה שכתב על ספר שיריי השלישי, באופן ההולם את תוכן הספר וככל הנראה גם את מצב רוחו של הרצנזט.
ואכן, יש ממה להתייאש. אין בי כל אמפתיה למשוררי הקריירה הרבים שבארצנו. הם משקיעים יותר זמן בnetworking של השקות, ליקוקים לפרופסורים, לייקים ופוסטים ריקים בפייסבוק, מאשר לכתיבת השירים עצמם, מוכשרים ולא מוכשרים גם יחד. הזירה הזו כה מושחתת, שזירת הפוליטיקה מחווירה לידה. כך, כאשר התהודה לספר שירה היא ממילא קטנה, וכמות הקונים הממוצעת היא פחות ממאה, יש ליחצ”נות ריקה מקום רב. כוח הרצון גובר על הכישרון, בוודאי של משוררים מופנמים, ושי אריה היה מופנם.
אינני מבקש לטעון ששירת שי אריה קופחה. אבל הוא חש כך. הוא שמח על זכייתו בפרס “צרצר שירה”, במסגרת תחרות דבילית כלשהי שהיה מודע לדביליותה, אבל שמח על הפרסום המסוים. הוא היה משורר טוב, אבל היו בספריו גם לא מעט שירים בינוניים ומטה. אבל הוא סבל, כמו משוררים רבים אחרים, מהידיעה שתוצרתו אינה נופלת מזו של כאלה שהצליחו להתפרסם, בדרך כלל בעזרת חנופה, מרפקים ועיסוק בתמות סוציולוגיות החביבות על התרבות בימינו.
זה עצוב. כי המשורר נידח מטבעו. לטעמי, עליו לקבל זאת. על המשוררים והמשוררות לקבל את נידחותם, ולהפסיק לחזר על הפתחים. במסגרת פעילותי המועטה ב”מאבק המשוררים”, נחשפתי לשתי תימות קיפוח מרכזיות של פעילי המאבק – קיפוח כלכלי (המצב בו גם משוררים טובים וותיקים נאלצים לשלם עבור הוצאת ספרים), נושא עימו הזדהיתי, ו”הפצת השירה”, נושא שהותיר אותי אדיש.
אנשים לא רוצים שירה. רק משוררים קוראים שירה, ועוד כמה משוגעים לדבר (אינני כולל את אלה שבחגים קונים את כל כתבי רביקוביץ’, זה רק בושם לאוורור השירותים). אז שלא ירצו. יצירת האמנות אינה זקוקה לקהל – היא אמנם חייבת לצאת לאור בצורה כלשהי, במקרה שלנו בצורת ספרון דל תפוצה. אבל מעבר לכך – יוק.
הציפיות המופרזות שמפתחים משוררים ומשוררות הן טעויות עם מחיר גבוה. אינני טוען כלל וכלל שציפיות אלה היו בראש רשימת הסיבות למעשהו האובדני של שי אריה. אבל לצערי, הן היו שם ברשימה, במקום גבוה, להערכתי. ולראייה, במידת מה, העיסוק הרב יחסית בשירתו, בעקבות התאבדותו. זה “תרגיל” טראגי ידוע.
מאחר ושי אריה היה אדם צנוע בהלכותיו מטבעו, הרי שאינני מאשים אותו כלל וכלל על פיתוח ציפיות כאלה. אם כבר, אני מאשים את האגואים העצומים התובעים התייחסות אינסופית לשירתם בלא שיהיה ולו כיסוי חלקי ביצירתם, אותם עסקני ענק דוגמת דורי מנור. אבל העולם מלא חרא, עדיף לסתום את האף ולברוח, מאשר להיאבק בזירה מסריחה, לדעתי לפחות.
כתיבת שירה, אפילו יותר מציור, דורשת מהמשורר להפוך לעלה נידף. השיר נכתב מהר, בדרך כלל, גם אם עובדים עליו אחר כך לא מעט. הוא הבהוב של רגע. כך גם הציור, אבל הציור חומרי יותר, לצייר צבעים ומכחול וכתמי צבע. בהתאם, המשורר הטוב והמשוררת הטובה הם פעמים רבות שבירים משהו מטבעם. גם אם כיום נהוג, בוודאי בעידן הרשתות החברתיות, לשדר הצלחה מבוקר עד ערב (כמה פוסטים של משוררים קראתם, ובהם הם מודיעים בחשיבות עצמית ששירם פורסם בבמה X, שפלוני – שהוא במקרה גם ידידם – כתב רשימה מתפעמת על ספרם, וכו’). זירת השירה, והזירה האנושית בכללותה, במידת מה, היא זירה של רמייה עצמית אינסופית. בזירה כזאת יש מעט מקום לצער, לעלה נידף.
אז עצתי הפרקטית למעט המשוררים שאני בקשר עימם, ולעצמי בפרט, היא כזו – כתבו שירה, פרסמו כשאתם בטוחים באיכות השירים, אבל אל תצפו לכלום. העולם אינו רוצה שירה, וזירת המשוררים והמבקרים רקובה באופן שאפילו משורר לא ימצא מילים לתארה. קבלו את זה בשלווה. לכו לים, הסתכלו ברקיע, שבו על ספסל וכתבו. כשאתם מוציאים ספר, שלחו לידידים, וזהו. הפסיקו להתעלל בעצמכם ולטנף את הסביבה בצעקות האגו הרעב, הוא ממילא לעולם לא ישבע.
לשי אריה זה כבר לא יעזור. שי אריה היה אדם בעל גוף, שתקן וזועם, לא בדיוק הדימוי הפיזי של עלה נידף. בדיעבד, הובן עד כמה היה כזה בכל זאת. יהי זכרו ברוך.

מרצדת על הרשתית / תמי קויפמן

מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן
אָבְדָה
הַמּוֹרֶה רַחְבַלְסְקִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא נִזְכָּר בְּגֶטוֹ
חַיָּיו הַקּוֹדְמִים.
בֵּינְתַיִם, מוּל עֵינָיו הַמִּשְׁתַּהוֹת
שׁוּב אֲנִי, הַשְּׁחֹרָה הַמְתֻלְתֶּלֶת, מְרַצֶּדֶת לוֹ עַל
הָרִשְׁתִּית.
כַּמָּה, כַּמָּה זֶה שְׁמוֹנֶה כָּפוּל אַרְבַּע?
בַּמַּחְבֶּרֶת, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת. בַּמַּחְבֶּרֶת.
מִתְהַפֵּךְ, מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ. רַחְבַלְסְקִי
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא מְרוֹקֵן אֶת מַבָּטוֹ
לְתוֹכִי
וְיוֹצֵק בִּי בְּכָל סֶדֶק אֶפְשָׁרִי
אִי־הֲבָנָה קְבוּעָה
שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים.
אֲנִי מוֹצֵאת. אֶת הַמַּחְבֶּרֶת.
סִימָנִים לֹא
בְּרוּרִים מְמַלְּאִים מִשְׁבְּצוֹת
בִּפְסֵיפָס שָׁחֹר, לָבָן, אָפֹר.
הָעִקָּר לֹא לָצֵאת מֵהַקַּוִּים.
הָעִקָּר שֶרַחְבַלְסְקִי.
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִבְרַח לִי פִּיפִּי.
הָעִקָּר שֶׁהַמַּחְבֶּרֶת.
בסּוֹף,
בַּסּוֹף אֲנִי מְבִינָה.
מַשְׁאִירָה אֶת לוּחַ הַכֶּפֶל מֵאָחוֹר וּמַכְפִּילָה, מְחַלֶּקֶת, מַפְחִיתָה וּמְחַבֶּרֶת אוֹתִיּוֹת לְמִלִּים וְאוֹמֶרֶת
תּוֹדָה
לְרַחְבַלְסְקִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

הקנרית רעבה / ורדית שלפי

הַקָּנָרִית רְעֵבָה
אֲבָל אֲנִי מַשְׁמִיעָה לָהּ בִּיוֹנְסָה.
חוֹשֶׁבֶת אוּלַי SINGLE LADIES יַשְׁקִיט הַתֵּאָבוֹן.
הַבֹּקֶר הָלַכְנוּ לַנַּחַל
הִיא פָּעֲתָה בְּקוֹל מָתוֹק
וַאֲנִי צָחַקְתִּי: אַתְּ לֹא כִּבְשָׂה.
הִיא עָבְרָה לִגְעִיָּה
לִנְבִיחָה
לְצִקְצוּק לָשׁוֹן
לְדִיאָלֶקְט וְרַשַּׁאי
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:
זֹאת אַהֲבָה,
הִיא מִשְׁתַּדֶּלֶת עֲבוּרִי.
שְׁנֵי נְעָרִים עָבְרוּ שָׁם
אֶחָד חָבַשׁ כּוֹבַע קַשׁ
הַשֵּׁנִי סִפֵּר עַל אִמָּא שֶׁלּוֹ
שֶׁחִפְּשָׂה עֲבוֹדָה בָּעִיר מָנִילָה
וּמָצְאָה כָּאן, לֹא רָחוֹק.
וַאֲנִי, שֶׁהֵבַנְתִּי דְבָרִים כִּפְשׁוּטָם, שָׁאַלְתִּי:
כָּאן? בַּנַּחַל?
כָּאן הִיא עוֹבֶדֶת?
בְּמָה?
מְלַקֶּטֶת חֲלוּקִים?
אוֹסֶפֶת בַּלּוּטִים תּוֹעִים?
וְחוֹבֵשׁ הַקַּשׁ, שָׁאַלְתִּי,
מֵאֵיזוֹ מֵאָה הוּא?
יְלָדִים הַיּוֹם עוֹטְרִים עַל ראֹשָׁם כּוֹבַע מִצְחִיָּה.
אֲבָל הָרוּחַ יֵרְטָה אֶת הַשְּׁאֵלָה מִמַּסְלוּלָהּ
וְהִיא לֹא הִגִּיעָה לְאָזְנֵיהֶם.

כְּשֶׁחָזַרְנוּ הִתְחִיל הָעִנְיָן הַזֶּה עִם הָרָעָב.
וּמָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו?
וְנַנִּיחַ אַאֲכִיל, הַאִם תֵּדַע שֹׂבַע?
הַאִם יַגִּיעוּ יָמִים בָּהֶם
תִּשְׁקֹט הַבֶּטֶן מֵהֶמְיָתָהּ?
יָמִים בָּהֶם הַלֵּב הַסַּרְבָן
יִכְבֹּשׁ הַגַּעְגּוּעַ לַסָּוָאנוֹת הָרְחוֹקוֹת?
הָפַכְתִּי הַתַּקְלִיט לְצַד שֵׁנִי,
בִּיוֹנְסָה הִתְחַלְּפָה בְּלֶיְדִי גָּאגָא.

נִרְדְּמָה הַקָּנָרִית.

ניקוד: יאיר בן־חור

תל אביב / שולה נסים

לוּ תִּנָּתֵן לִי אֶפְשָׁרוּת
לִבְחֹר מָקוֹם שָׁם אָמוּת
אֲבַקֵּשׁ מִרְפֶּסֶת אֶרְצֶה רִצְפָּה
עַל רִבּוּעֶיהָ אֶשְׁכַּב
בַּקַּיִץ בַּחֻפְשָׁה הַגְּדוֹלָה
שְׂעְרוֹת בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
שַׂעֲרוֹת בֻּבָּה מַעֲשֵׂה יָדַי
צְהֻבִּים חוּטִים קוֹלַעַת בְּלוֹנְדִּינִית צַמָּה
אֲבַטִּיחִים אֲגַלְגֵּל כַּדּוּרֵי מִשְׂחָק
שׂוֹרֶטֶת בְּמַחַט דַּקָּה
יְרֻקָּה קְלִפָּה עָבָה
יַלְדָּה רוֹצָה לִכְתֹּב דְּבַר מָה,
לוּ תִּנָּתֵן לָהּ אֶפְשָׁרוּת תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה
בַּיִת אוֹתוֹ יָצְאָה עָזְבָה
אֶל נֵאוֹן נוֹצֵץ חוֹלוֹת זָהָב
רוֹטְשִׁילְד שְׂדֵרָה
תֵּאַטְרוֹן בִּימָה
דִּיזֶנְגּוֹף כִּכָּר
זָמֶנְהוֹף חוֹלִים קֻפַּת

ניקוד: יאיר בן־חור

קילוֹמטרז’ / שאול פורת

” יֵשׁ עָלֵינוּ כְּבָר קִילוֹמֶטְרָז “, אֲנִי אוֹמֵר
” מַזְמִינִים סוֹדָה, מְצַחְצְחִים בְּסֶנְסוֹדַיְן “,
אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל אָחוֹרָה וְלִרְאוֹת.
יָמִים רַבִּים מִתְרַחֲקִים בְּרַחַשׁ כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת,
פְּצוּעוֹת כָּל קַיִץ מֵחָדָשׁ מִלַּהַט מִרְצָפוֹת וּמַדְקֵרוֹת קוֹצִים,
פִּתְאֹם הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ מֻדְחָק, מֻרְחָק וּמְאֻבָּק
צוֹמֵחַ וְגָדֵל, מֵרִים רֹאשׁוֹ.
אֲנִי נִרְעָד, נֶחְרָד מֵהַבְּדִידוּת הַזֹּאת, גַּל עָכוּר שֶׁמִּתְרוֹמֵם
שׁוּב אָבִיךְ חוֹזֵר אֵלַי וַחֲצָבִים בְּסוֹף הַקַּיִץ
מַעֲלִיּוֹת בַּרְזֶל, חַדְרֵי אִשְׁפּוּז קָרִים וְאַתְּ שׁוֹכֶבֶת שָׁם
סְפוּנָה בִּכְאֵבַיִךְ
אֲנִי חֲסַר מָנוֹחַ סוֹבֵב הָלוֹךְ חָזוֹר,
הַחוֹמָה כְּבָר נִפְרְצָה
נוֹטֵף זֵעָה קָרָה, מָרָה וּרְעִילָה
מָחָר אַגְדִּיל אֶת הַמִּנּוּן
אַתְחִיל לִמְנוֹת שׁוּב אֶת יָמַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

זמנים / יפעת גדות

זוֹ הָאִשָּׁה הַמְבֻגֶּרֶת
מֵהַקּוֹמָה הָרְבִיעִית
הַיַּלְדָּה מַצְבִּיעָה
וְיֵשׁ שְׁמוּעָה
שֶׁבַּעֲלָהּ מֵת
זוֹ הָאֱמֶת

וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָמֹק בְּעֵינֶיהָ
הֵיכָן שֶׁהָיוּ עֵינַי
שֶׁהִבִּיטוּ בַּשְּׁכֵנָה
שֶׁבַּקּוֹמָה מִתַּחְתַּי

וַאֲנִי זוֹכֶרֶת
הִיא הָיְתָה
מְאֹד מְבֻגֶּרֶת

ניקוד: יאיר בן־חור

תקליט / חגית מנדרובסקי

בנעוריי המצאתי לעצמי גלובוס מוזיקלי. בערך כמו זה שהיה לשכנים והם סובבו באצבע, בכל פעם נעצרו על ארץ אחרת וחלמו לבקר בה.
הגלובוס שאני דמיינתי לי היה מיוחד. זה היה גלובוס־תקליט.
כלומר, במָקום שכולם שמו את האצבע למעלה דמיינתי שהייתה מחט, ומסביב לגלובוס מלמעלה עד למטה היו אין־סוף עיגולים, עיגולים של שירים ומנגינות שלא נגמרו לעולם.
כך תמיד יכולתי להרגיש כאילו העולם בכף ידי.
באותה תקופה לא היה דבר שאהבתי יותר ממוזיקה.
שנאתי כשהתקליט נגמר, הרעש הזה כשהמחט נגררת פנימה ואין יותר שירים.
‘אילו חיים אלה בלי מוזיקה’, חשבתי כשהסתכלתי באירית, זאת עם מכשיר השמיעה. אפילו כשהייתי מילימטר ממנה היא לא שמעה. אבל היא כנראה הרגישה אותי. הייתה מסתובבת אליי ומחייכת עם הגשר – ואפילו עם הגשר היא הייתה הכי יפה שיש.
מעולם לא נבהלה או כעסה. פשוט חייכה אליי חיוך מלא שיניים עם פס כסף. החיוך הזה שבה את לבי.
היו לה עיניים כחולות. לחיים שכמעט לא ראו מרוב שהיו מלאות נמשים כהים. השיער שלה היה חלק, והיא תפסה אותו בצד בסיכת פרפר צבעונית.
כמעט תמיד לבשה את אותו סוודר אדום, כזה שלמטה מסביב היו רקומים פרפרים לבנים.
זכור לי היטב, כשהיא התקרבה אליי, ששאפתי פנימה את ריח הסבון שלה. לאף אחת לא היה ריח נעים כמו לה. כאילו המציאו סבון במיוחד בשבילה.
הלב שלי רקד איתה טנגו. פסדובלה. לפעמים אפילו ולס. עד שהמורה נכנסה לכיתה ועשתה עליו שריטה. דבר לא היה שנוא עליי יותר מלימודים. הם הפריעו לי לחלום בהקיץ.
בשיעורים הייתי חוקרת את העורף שלה ואת האוזן ובה מכשיר השמיעה. ניסיתי לדמיין איך מרגיש מכשיר השמיעה שלה, קרוב כל כך לאוזן, קרוב כל כך אליה.
שׂערהּ החלק והיפה כל הזמן נפל כל הזמן על המחברת, אז היא הייתה מנסה לתחוב אותו מאחורי מכשיר השמיעה, אבל המכשיר תפס את רוב המקום. הרגשתי שהיא מתעצבנת, אבל אירית הייתה משהו מיוחד. אפילו שלא שמעה הרבה ואפילו שלא יכלה כמו רוב הבנות להזיז את השיער אחורה מאחורי האוזן כי היה שם צפוף בגלל מכשיר השמיעה, היא תמיד חייכה.
באופן מפתיע, ביני לביני, רציתי להתחתן איתה. אפילו שכולם מסביב תמיד דיברו על דברים כאלה, שזאת סטייה, שתי בנות יחד. לא אכפת היה לי להיראות מוזרה בעיני כל העולם, העיקר שנתחתן.
אפילו לעשות איתה ילדים רציתי, למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי.
דמיינתי אותם, איך אלמד אותם כדורגל. איך ארוץ איתם בחורשה שליד בית הספר. או אלך איתם לים, למשל, ונעיף יחד עפיפונים שבנינו מנייר צבעוני.
אילו יכולתי להתחתן עם אירית ולעשות איתה ילדים, לא היה אכפת לי שלא ישמעו. אפילו שזה היה נורא בעיניי לא לשמוע בכלל או לשמוע קצת.
חלמתי את הילדים שלנו: מנומשים, שובבים, עיניים כחולות. מדברים איתי בשפת הסימנים. שואגים איתי שאגות של אינדיאנים בחצר, נוצה תקועה בתוך השיער, יד על הפה. ומשחקי מחבואים! אני סופרת, הם מתחבאים. ואז אני מוצאת אותם. ומרימה גבוה־גבוה לשמיים!
עלו לי מחשבות משונות כאלה, איך הייתי מסבירה להם כל מיני צלילים שקשה להסביר, כמו למשל, רחש העלים ברוח.
ניסיתי לחשוב איך הייתי מסבירה להם גשם. לתת להם לגעת בו בידיים וללקק בלשון. לטעום את הטעם השקוף באצבעות הקטנות שלהם. להניח להם את הידיים על השמשה בזמן שאני דופקת באצבע כדי להמחיש להם את הרעש שטיפות הגשם עושות על החלון, טק טק טק.
רציתי נורא להתקרב אליה, אבל התביישתי.
חשבתי להשאיר לה פתק. או לכתוב לה שיר. רציתי שתשמע איתי את כל התקליטים האהובים עליי, וגם אם קשה לה לשמוע כמוני, רציתי לשים את הידיים שלה על הרמקול, ואז על הלב שלי ואז על הלב שלה.
בניתי תוכניות, חלמתי חלומות, אבל פתאום תלמיד חדש הגיע. והושיבו אותו לידה.
כל השיעור הם צחקו יחד.
לא הפריע לו בכלל שיש לה מכשיר וגשר. ושהיא מדברת קצת משונה.
יחד הם בילו כל הפסקה. כאילו הכירו שנים.
הלב שלי כמעט זינק החוצה מרוב קנאה. הבטתי בו דוהר אחריהם, משיג אותם. מזכיר להם שגם אני כאן. אבל הלב שלי נשאר במקום, ורק אני הקשבתי והרגשתי את טירוף פעימותיו. הם בכלל לא שמעו אותו. ולא ראו אותי. הם היו עסוקים מאוד בעצמם.
יום אחד ראיתי אותו באחת ההפסקות מניח אוזניות של ווקמן על האוזניים שלה, מסיט את השיער אחורה, ומחזיק את השערות באוזנייה של הווקמן כדי שהשיער לא יפריע לה להאזין. הוא עשה לה תנועות עם הגוף שתבין כמה המוזיקה הזאת מדליקה והיא חזרה אחריו. יחד הם רקדו.
ואני רק עמדתי שם. בהיתי בהם. כמו מטומטמת.
גוש מוכר ומנוסה טיפס במעלה הגרון שלי וגלש החוצה. עשיתי כאילו נכנס לי משהו לעין והלכתי בראש מושפל לכיוון הכיתה.
“הכול בסדר איתך?”, שאלה המורה לספרות שכבר הייתה בדרך לארגן את השיעור הבא.
“לא”, עניתי.
אחרי שהוצאתי פתק שחרור מהמנהלת צעדתי הביתה עם יד על העין כדי לעשות רושם על אימא, אבל זה לא ממש עבד עליה.
“למה בכית?!”, שאלה.
“לא בכיתי”, שיקרתי.
לא ברור לי עד היום אם אימא ‘קנתה’ את השקר שלי או סתם לא רצתה להציק. בדרכה הבינה שמשהו עובר עליי ועדיף להניח לי.
היא הכינה לשתינו קפה קר וכדור גלידה מוקה וניל בתוכו. שתינו את הקפה ואכלנו את הגלידה בקשיות כאלה שיש להן כפית קטנה בתחתית.
הבטתי בה. היא הייתה נמוכה יותר ממני. ואני הייתי רק בחטיבה.
ידעתי שלא משנה מה אעשה, מה אהיה – היא תאהב אותי. היא אימא שלי. אבל חששתי כל כך שיום אחד, למרות שלא באמת רציתי, אצער אותה מאוד.
הלכתי לסלון ושמתי תקליט. ‘קיי סרה סרה’ של דוריס דיי. ידעתי שאימא אוהבת את השיר הזה, והיא באמת שרה. הצטרפה לפזמון.
כשנגמר התקליט אימא חיבקה אותי וסיפרה לי בפעם המי־יודע־כמה את הסיפור שלה, איך נולדתי ולמה בחרה לקרוא לי שחר. איך הפצעתי מתוכה כמו שמש חדשה, קטנה וברורה, והבאתי אור ושמחה לכל המשפחה. אהבתי את הסיפור הזה. אפילו שהוא חזר על עצמו כתקליט שבור. בכל פעם שאני נזכרת בו אני מרגישה תחושה חמימה של בית בכל הגוף.
למחרת בבוקר הוצאתי את הווקמן שתחבתי מתחת למיטה, וניגנתי את השיר שהכי אהבתי באותה תקופה, EMOTION IN MOTION . הדרך לבית הספר עברה מהר בזכות השיר הזה.
כשהגעתי לכיתה עוד היה מוקדם. היא הייתה כמעט ריקה. חוץ מאירית שישבה על השולחן וקראה בספר לא היה אף ילד.
ניגשתי אליה, אזרתי אומץ, והסטתי את השיער שנפל לה על הפנים, אחורה.
היא חייכה אליי, הרשיתי לעצמי להמשיך, והנחתי את האוזניות של הווקמן על האוזניים שלה.
המוזיקה רעדה והעיניים הכחולות שלה נצצו.
הנעתי את הגוף בקצב הצלילים והרטט שהפיקו, כמו שתמיד חלמתי לעשות איתה. כמו שהילד החדש עשה. והיא הצטרפה אליי.
השתדלתי שלא לחשוב על התלמיד החדש שעוד מעט יגיע עם שאר התלמידים.
לרגע היא הייתה רק שלי.
היה לנו עולם משלנו. כמו הגלובוס הזה שדמיינתי, שבמקום ארצות יש בו מלא עיגולים ומחט שמנגנת שירים עוד ועוד.
לרגע העולם היה בכף ידי.

אֵפֶר סמארט טי־וי / רונית ליברמנש

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ”צַּוָּאָה בַּחַיִּים”?

ניקוד: יאיר בן־חור

ביקורת קולוניאלית / שרה מלול

לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהִתְקַדֵּם
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהַבִּיט נִנּוֹחָה
לֹא, לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהַגִּיד לוֹ לֹא
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל שֶׁלָּךְ, לֹא.
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהַחְלִיט לְבַד
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לֹא לַעֲצֹר
לֹא לְצַיֵּת,
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ
אָז עַכְשָׁו אַתְּ לוֹמֶדֶת
אִשָּׁה בַּת חֲמִשִּׁים
אָז עַכְשָׁו אַתְּ לוֹמֶדֶת אֵיךְ מוֹחֲקִים
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת אֶת הָאִישׁ הַקָּטָן בָּרַמְזוֹר
וְאֶת הָאִישׁ שֶׁאוֹמֵר לָךְ לַעֲצֹר
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁאוֹמְרִים לָךְ לָשֶׁבֶת
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת אֶת הַבָּעוֹת הַפָּנִים שֶׁאוֹמְרוֹת שֶׁזֶּה לֹא בְּסֵדֶר
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת וּמוֹחֶקֶת
וְלֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ אֵיפֹה עוֹצְרִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

כתוב בהמשכים / זיוה גל

זֶה הַצַּד הַשּׁוֹבָב שֶׁפּוֹנֶה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
וְאָז הוּא נַעֲשֶׂה שָׁזוּף
מֻתָּשׁ
מַבִּיט בְַּמַּרְאָה וּמַבְחִין בְּקֶמֶט מֵעַל הַשָּׂפָה
יֵשׁ לוֹ פִּתְאֹם עֹבִי
יֵשׁ לוֹ לְפֶתַע זִכָּרוֹן
נֶחְבָּאִים.
מַסְתִירִים תַּהֲלִיך.
לֹא תָּמִיד אֶפְשָׁר לְהַקְדִּישׁ לָהֶם זְמַן
לֹא תָּמִיד הוּא רוֹצֶה לְהַבִּיט
לְעִתִּים הוּא מַרְבֶּה לְהַאֲזִין
כְּמוֹ פְּסִיכוֹלוֹג.
מְחַפֵּשׂ קְלָסֶר לְנַקֵּב בָּהֶם חָלָל עָגֹל
אַכְזָרִי בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה
לְהַצְמִיד אוֹתָם בַּעֲרֵמַה שֶׁלּא יֵצְאוּ מִזָּוִיּוֹת
רְאִיָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור