ארכיון מחבר: gai

טבע העולם / מוריה רוזנבלום

הוֹרִים עוֹלְבִים בְּיַלְדֵיהֶם, זֶהוּ טֶבַע הָעוֹלָם
וְאֵין־סוֹפִיּוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲמָץ לֹא תְּחַפֶּה
עַל הַבּוֹרוֹת הַזְּעִירִים
הַנֶּחְפָּרִים בְּלִבָּם, כְּמוֹ כּוּכִים
שֶׁל חֲרָקִים בָּאֲדָמָה
אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר יַעֲשׂוּ הֵם
בַּחֲזָרָה
זֶהוּ טֶבַע הָעוֹלָם, בִּתִּי
הָעוֹלָם עָצוּב עַל כָּךְ נוֹרָא.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קינה על העוול הנעשה בתא המשפחתי, אותו תא שאמור לגונן על האדם יותר מכול.

וכבר הוא מת / עודד ניב

הַתִּינוֹק שֶׁלָּנוּ
רַק עַכְשָׁו נוֹלַד
וּכְבָר הוּא מֵת
סִמְּנוּ אוֹתוֹ עַל מַצֵּבַת כֹּחַ הָאָדָם
שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר על תוצאה טרגית של מלחמה, שאומר הכול.

סבא שלי / טובה זלוטוגורסקי

סַבָּא שֶׁלִּי, רֵיבּ לַיבּוּשׁ יוֹאֵל לֵיבֶּער,
לֹא עָמַד בַּתּוֹר לִהְיוֹת
סַבּוֹן

אֲבָל בָּנָיו, בְּנוֹתָיו,
נְכָדָיו נֶכְדוֹתָיו, נִינָיו, נִינוֹתָיו
כֵּן.

נִמְצְאוּ מַתְאִימִים.

עִנְיָן שֶׁל סוּג הָעוֹר
הִצְטַחֵק לָהֶם פָּקִיד אֶחָד בְּמַדִּים
וּבִמְאוֹר פָּנִים
פָּתַח.

כָּל הַיּוֹם הִתָּמֵר עֲשָׁנָם.

אֶת סַבָּא קָבְרוּ.
מֵת יַחַד עִם הַפְּצָצָה וְהַמִּקְלָט כְּשֶׁבָּאוּ
הַמְּטוֹסִים.

אוּלַי כִּי לֹא רָצָה לָעוּף.

ניקוד: יאיר בן־חור

הבור / יפעת פל־ברקאי

לזכר אבי, חנן פל

הכרתי גבר שאסף אופניים. הוא מצא אותם באתר יד 2 ובחנויות לאופניים משומשים. קנה, תיקן והניח בחצר ביתו. אופניים שבורים. שאלתי אותו, “בשביל מה אתה צריך את כל האופניים, מה, אתה הולך לפתוח קבוצת טיולים להרי ירושלים?” הוא ענה שזו בעבורו תחושת רווחה כי יש לו המון. אמרתי לו, “מה זה שווה הרבה, אין כאן זוג אחד שלם. בשבילי רווחה זה כשיש לי בדיוק מה שאני צריכה לא כמעט.”

הכרתי גבר שאסף מזון. אכל וזלל. בכל פעם שהריקנות הרימה את ראשה הוא היה מכניס לפה ממתק, בשר, מאפה או פרי. הוא היה שמן מאוד, עצוב מאוד. אני חייתי אִתו. בכל פעם שהיינו יחד בישל לי ארוחה. היינו יושבים וסועדים. אך הסעד לא זקף את גבו של לִבנו, שנשאר שפוף וריק. ואז הכרתי גבר שאסף נשים. כחול עינים כעיניו של אבי. אותו אהבתי יותר מכול. כשדיברנו הוא היה מונה את שמותיהן של נשותיו, ״כאן מוטלות גופותינו״, מהסוף להתחלה. מעולם לא היינו רק הוא ואני לבדנו כי תמיד היה מכניס אישה נוספת בינינו. אפילו במיטה שכבתי אִתו ועם אישה נוספת. הוא סחב מאחוריו שרשרת ארוכה של נשים קטועות לב. פעם גם הלב שלי נגרר שזור בשרשרת הציד שלו, חרוז רביעי מהסוף.

כל הגברים האלה שהכרתי היו מהשואה. כולם שרדו ממחנות ההשמדה. ואני אהבתי לאסוף אותם אל חיקי. ניסיתי לדחוף אותם פנימה למלא את בורי. הבורות שלהם היו פראיירים ליד הבור שלי. לי יש בור בור. גבר גבר. לא גומה. לא שקע באדמה.

אבל אספן האופניים נסע לטיול להרי ירושלים. השמן כמעט טרף אותי. ברחתי. הגבר שאהבתי יותר מכול עזב לאישה אחרת. הותיר אותי מדממת. לבסוף נשארנו יחד הבור, אני וכל מֵתיי. הם קראו לי מהתהום וקריאתם הייתה כה מתוקה, כה נוראה. אז אמרתי:

״בור, בור, שב בשקט! אם תתנהג יפה אקח אותך ונצא הערב העירה לשיעור ריקוד. אולי טנגו.״

הוא ענה לי חושך, ריח טחב וצלצול פעמונים.

כתבתי אותו לדעת.

מילים של חורף / טובה זלוטוגורסקי

מִלּוֹתַי מִתְכַּרְבְּלוֹת
כְּשֶׁנִּפְתָּח חַלּוֹן, הוֹמָה
דֶּלֶת,

צִלְצֵל אָפֹר רַק כְּדֵי לוֹמַר שָׁלוֹם.

וְעוֹד לֹא קַר,
לֹא הִבְקִיעוּ שָׁמַיִם וְצֵל נִנּוֹחַ גַּגּוֹת, מַרְזֵבִים,
רוּחַ.

וּבְכָל זֹאת.

בְּעָמְקֵי שְׂמִיכָה מִתְעַטְּשׁוֹת מִלּוֹתַי.

זִקְנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

כבידה / גילית חומסקי

הַגּוּף אֵינוֹ מוּקַל
אֶת מִשְׁקַל הַמַּסָּה הַמּוּסֶרֶת.

הַחֹר הַנִּפְעָר
לֹא קַל.

הַמַּיִם, הַדָּם
הַשֵּׂעָר הַנּוֹשֵׁר
לֹא קַל.

אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף
וְאֵינֶנּוּ
וּמַה שֶּׁנִּשְׁאָר
לֹא קַל.

קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הַגּוּף
הֵם אֵין־סוֹפִיִּים
וְכָל הַיְקוּמִים הַמַּקְבִּילִים
נִמְדָּדִים בְּכֹחַ הַכְּבִידָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

הגוף פורץ ממימדיו הפיסיקלים, החור שנפער, הפצע, השיער הנושר דוקא מכבידים עליו

התפרצות / אנה בניאל

למתן

כְּשֶׁאֲנִי גּוֹעֶשֶׁת
זְרָמִים מֻרְגָּשִׁים בִּתְנוּעָה אִטִּית בַּמַּעֲטֶפֶת שֶׁלִּי
מְעַרְבֹּלֶת מְבַעְבַּעַת בֵּין הַסְּדָקִים
הַלֹּעַ שֶׁלִּי פָּעוּר
אִם תִּתְקָרֵב תִּתְאַדֶּה מֵהַחֹם הָאָצוּר בִּי
אֲנִי אֶתְפַּתֵּל כְּנַחְשׁוֹל
אַטִּיל צֵל שָׁחֹר וְאָבָק.

דַּמְיֵן אֵילו חַיִּים כְּבוּיִים הָיוּ לִי אִלּוּלֵא הָיִיתָ לְצִדִּי
יָם.

(לנזרוטה, 2017)

ניקוד: יאיר בן־חור

חלקו הראשון של השיר גועש, ולכאורה המערבולת המבעבעת תיבלע לבסוף בים שקט ורגוע; ומנגד – סערות יש גם בים.

פסנתר / ד”ה לורנס

תרגום לעברית: נדבי נוקד

אִשָּׁה שָׁרָה לִי בְּרֹךְ, בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים
מַחְזִירָה אוֹתִי עַד שֶׁנִּגְלֶה בְּמוֹרַד שָׁנִים
יֶלֶד יוֹשֵׁב תַּחַת פְּסַנְתֵּר, בֵּין מֵיתָרִים בִּשְׁאוֹן פְּרִיטָתָם
וְלוֹחֵץ עַל רַגְלָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁל אֵם, שֶׁמְּחַיֶּכֶת בְּשִׁירָתָהּ

כְּנֶגֶד רְצוֹנִי, כֹּחַ הַשִּׁיר אוֹתִי לוֹכֵד
בּוֹגֵד בִּי עַד שֶׁלִּבִּי מְמָרֵר לְהִתְאַחֵד
בְּעַרְבֵי שַׁבָּת בַּבַּיִת, בַּחוּץ חֹרֶף שׂוֹרֵר
עִם פִּיּוּטִים בְּסָלוֹנֵנוּ הַמּוּאָר בְּרֹן פְּסַנְתֵּר

וְכָעֵת שִׂיא שִׁירָתָהּ שֶׁל הַזַּמֶּרֶת יִהְיֶה לַשָּׁוְא
בְּרִגּוּשׁ אַפַּסְיוֹנַטָה עַל פְּסַנְתֵּר שָׁחֹר נִלְהָב
יְמֵי יַלְדוּתִי עָלַי, עֹל גַּבְרוּתִי מוּסָר
בְּשִׁטְפוֹן הַהִזָּכְרוּת, נְהִי יֶלֶד עַל הֶעָבָר

ניקוד: יאיר בן־חור

אין צורך ביותר מאשר ניחוח, מגע או צליל כדי לשאוב אדם מההווה לזרוק אותו לחסדי זיכרון ילדותו. לורנס מתאר בשיר Piano דרמה גדולה, שהיא בו-זמנית גם יומיומית ואוניברסאלית – מה שחווה כל אדם ברגע שנלחץ לו כפתור נוסטלגי (ואין גיל מוקדם מדי להתחיל להתגעגע: גם הפעוט מתגעגע לילדותו הקדומה עוד יותר).

כאן צלילי פסנתר ושירת אישה באור רך לפנות ערב פורטים על מיתרי הדובר, והוא נסחף בכאב הגעגוע. אנחנו מוזמנים להיסחף איתו או לצפות מהצד, ואולי לאמץ את התובנה הפשוטה, שבמקרים כאלה הבחירה מופקעת מאיתנו. יתכן שבדומה למערבולת בים, עלינו לתת לה לסחוף אותנו עד שתניח לנו לנפשנו.

עם הכניסה לאטמוספרת העברית הפכו ערבי ימי ראשון שנזכרים בשיר לערבי שבת.

נדבי נוקד

על המתרגם

נדבי נוקד, יליד 1977, נשוי ואב לשלושה. בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל־אביב ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר־אילן. עיתונאי לשעבר. כיום מורה בתיכון, כותב ומתרגם שירים.

שיריו התפרסמו בפינות שיר בעיתונות ובמוספים ספרותיים

סבתא (2) / זיוה גל

“רִכְסִי” פָּקְדָה סָבָתִי בַּת לְעֵרֶך תִּשְׁעִים
אָז הָיְתָה.
“רִכְסִי אֶת כֻּלָּם”
וַאֲנִי בְּאֶצְבְּעוֹתַי הַקְּטַנּוֹת
נוֹטָה לֶאֱסֹף אֶת קִפְלֵי הַבָּשָׂר אֶל פְּנִים
הַמָּחוֹךְ הַנִּמְתָּח
וְלֹא בְּקַלּוּת.
הִיא מַהְבִּילָה אַחַר מִקְלַחַת
וַאֲנִי כֻּלִּי מַקְפִּידָה
לִלְכֹּד מְצִיאוּת
לְמַלֵּט קְרָסִים וְרַק
בְּזוּגוֹת אֶל תּוֹך הַתֵּבָה
קְרָסִים מְשַׁלְּבִים לוּלָאָה
וְאַחֲרֵיהֶם הַמַּבּוּל
הַשּׁוֹטֵף צַח וְצָלוּל
זִכָּרוֹן שֶׁנִּצַּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

אינטימיות כמעט כפויה הנפתחת בלשון ציווי הופכת להתמסרות ונתינה, עד כדי מבול רגשי.

מקלדת המציאות / יהורם גלילי

תִּקְתּוּקִים מִתְגַּבְּרִים
עַל מִקְלֶדֶת הַמְּצִיאוּת.
אֶצְבַּע הִידְרָאוּלִית מַקְלִידָה
עַל לוּחַ הָאֵם־פִּי3
שׁוֹלֶפֶת קְבָצִים מִכַּפְתּוֹרִים
וִירְטוּאָלִיִּים,
מוֹחֶקֶת שִׁבְרֵי מַשָּׂא,
צִלּוּמִים יְשָׁנִים וּמִסְמָכִים.

מִבָּעַד לְמָסַךְ הַמַּחְשֵׁב
אֲוִיר מָתוּחַ כִּפְקַעַת עֲצַבִּים.
בַּחוּץ עֲנָנִים מַעֲבִירִים
תְּכוּלָתָם
לְמַשְׁפֵּךְ הַגְּשָׁמִים,
מִתְנַקְּזִים יַחַד לִבְאֵר הַחַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

החיים הווירטואליים שבמחשב המודרני מול החיים האמיתיים שבחוץ. האם שניהם יחד מרכיבים את באר החיים המודרניים?