ארכיון מחבר: gai

כמו סלע / טלי וייס

לִפְעָמִים הַמַּחְשָׁבוֹת רָבוֹת בֵּינֵיהֶן
וַאֲנִי נוֹפֶלֶת אֶל הַשִּׁיר כְּמוֹ סֶלַע מִן הָהָר
וְאֵין בּוֹ נֶחָמָה אוֹ שְׁאָגָה
אוֹ מִן הַמַּרְאוֹת הַפְּנִימִיִּים הַחֲבוּיִים
וְאוֹבֵד הַטַּעַם לְלָכְדָּם בְּמִלִּים.
וְאָז אֲנִי פּוֹתַחַת בְּשׁוּרָה דַּלָּה
וּמְסַיֶּמֶת בְּלַחַשׁ חֲרִישִׁי:
בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ יָבִין אוֹתָךְ
וִיסַמֵּן מִלָּה כְּמוֹ סֶלַע
וְיַרְגִּישׁ אוֹתָהּ
וְתִהְיִי
כְּמוֹ הַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

“בסוף מישהו יבין אותך” – שורת המפתח של השיר. שורה שהיא כמו סלע בהר שהמשוררת יצרה.

הדברים הפשוטים / רונן בלומברג

לוּ הָיִיתִי חָפְשִׁי
לִנְדֹּד כְּאֶזְרַח הָעוֹלָם
לָעוּף לַהֵיכָן שֶׁבָּא לִי
וְלִבְנוֹת שָׁם אֶת בֵּיתִי
לְבַד אוֹ עִם אַהֲבַת נַפְשִׁי.

לוּ הָיִיתִי כְּצִפּוֹר
אַךְ אֲנִי אָדָם הַמֻּגְבָּל
לִנְסִבּוֹת חַיִּים
וְהַגְּבוּלוֹת
כֻּלָּם סוֹגְרִים עָלַי.

עַל כֵּן אֲחַפֵּשׂ אַחַר הָעוֹלָם
בְּנֶחָמוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם־יוֹם
בְּצָרַת רַבִּים
וּבַחֲלוֹמוֹת לֵיל.

ניקוד: יאיר בן־חור

משאלת הצמחת הכנפיים כסמל לחופש מופיעה ביצירות רבות. הדובר בשיר לא מסתפק בהצבת החלום מול המציאות, אלא מציע פתרון לעצמו (ולקוראים).

גם עצים / נויה גופמן

מָחָר אֲנִי אֵלֵךְ לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם
מָחָר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בִּכְאִלּוּ, שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ
מָחָר אֲנִי אֶחְזֹר לָגוּר בַּבַּיִת הַיָּשָׁן שֶׁלָּנוּ
וְאֶבְדֹּק אֵיפֹה הִשְׁאַרְתִּי אֶת כָּל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלִּי.
מָחָר הַתְּמוּנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּסָּלוֹן תִּרְעַד כִּי הִיא נִשְׁאֲרָה שָׁם
שַׁגַּעַת, טָרֶפֶת, קָקוֹפוֹנְיָה, אֵין עַל מִי לִסְמֹךְ
מָחָר הַתּוּתִים עַל הַגַּג יִהְיוּ לְמַאֲכָל
מָחָר דַּפֵּי הַנְּיָר יֵלְכוּ לְמִחְזוּר ( אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר אוֹתָם יוֹתֵר בַּמְּגֵרָה, שֶׁלֹּא יִצְטַבְּרוּ ).
לָדַעַת אֵיךְ מְשַׂחֲקִים עִם יְלָדִים בֶּחָצֵר וְלִצְחֹק מָתַי שֶׁצָּרִיךְ
מָחָר אֶשְׁמַע אֶת ‘יְלָלָה’ שֶׁל אֶלֶן גִּינְסְבֶּרְג רַק כְּדֵי לְהִזָּכֵר
מָחָר הֵם יָבוֹאוּ לִקְשֹׁר אֶת הַיָּדַיִם וּלְהַגִּיד אַל תָּזוּזִי עַכְשָׁו
מָחָר הַנְּשָׁמָה שֶׁל סַבָּא תַּעֲלֶה מֵהַנֵּר שֶׁתַּדְלִיק סָבְתָא
שֶׁלּאֹ תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ לִישֹׁן.
גַּם עֵצִים מְבַקְּשִׁים מִטָּה וּמַצָּעִים וּסְדִינִים
וְכָל זֶה כְּדֵי לֹא לִישׁןֹ פֹּה
מָחָר הַבַּרְבִּיּוֹת יָבוֹאוּ אֵלַי שׁוּב וְאַגִּיד לָהֶן הַפַּעַם כֵּן,
תְּנוּ לִי לְהַלְבִּישׁ אֶתְכֶן וּלְשַׂחֵק וּלְיַשֵּׁר אֶת הַשֵּׂעָר עַד הַסּוֹף
מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן.
מָחָר תִּהְיֶה לְאַבָּא יוֹמוּלֶדֶת וְאֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בַּלֶּחִי,
מָחָר הֵם יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה הָיִית
שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ
מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ

כמיהה לעבר, רצון תמים וילדי לחזור אל טעויות העבר ולתקנן מחר.

שיר ליום גשום / איה הוכשטט־כהן

אַל תְּדַבֵּר אֵלַי מִלִּים קָשׁוֹת.
אַל תִּתְבּוֹנֵן בִּי בַּמַּבָּט שֶׁל תּוֹכָחָה.
כָּל מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתָּ לִי מְפֹרָשׁוֹת,
רָמוּס עַל דֶּרֶךְ וְכוֹאֵב כִּנְשִׁיכָה.

דְּרָכִים גָּמָאנוּ – אֶבְיוֹנֵי תְּחוּשָׁה.
עָיְפְנוּ גַּם לִנְשֹׁם גַּם לְהַנְשִׁים.
הָאַהֲבָה נִרְדֶּמֶת אֲדִישָׁה,
וְיֵשׁ לָהּ אֶת עַצְמָהּ לְהַאֲשִׁים.

עֲדַיִן לֹא חָיִינוּ זוֹ בְּזֶה,
אֲבָל חָיִינוּ כְּעָפָר וּכְשָׁמַיִם,
וּצְרוֹר כְּזָבִים צָחוֹר וּמִתְחַזֶּה
הִקְטִין אֶת הַמֶּרְחָק לְיוֹם-יוֹמַיִם.

מִבַּעַד לְחַלּוֹן חַדְרִי נוֹשְׁרוֹת דְּמָעוֹת.
עֵינֵי הַגֶּשֶׁם עֲצוּמוֹת וְטוֹב שֶׁכָּךְ,
שֶׁלֹּא יוּכַל לִזְכֹּר, שֶׁלֹּא יַשְׂכִּיל לִרְאוֹת,
בְּיוֹם חָרְפִּי אָדָם זָקוּק לְמַשֶׁהוּ רַךְ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר אהבה נוגה, מרגש וחזק על אהבה בסוף דרכה. השיר רצוף דימויים ומטפורות מדויקות המעצימות את תחושת הפרֵדה והעצבות. גם שם השיר פשוט ופוגע כאחד. ביום חורפי כשחום האהבה נעלם אדם זקוק למשהו רך.

בעלים / יאיר בן־חור

לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַמּוּצֶלֶת
סַפְסָלִים שְׁבוּרֵי גַּב כּוֹרְעִים
אִשָּׁה עֲיֵפָה שָׁם עִם כַּלְבָּהּ מְטַיֶּלֶת
בִּרְצוּעָה קְצָרָה בְּלוּיָה מִקְּרָעִים.
יָמֶיהָ עוֹבְרִים בְּלִי סִבָּה מְיֻחֶדֶת
יְמָמוֹת עַל גַּבֵּי יְמָמוֹת סוֹחֶבֶת עַל גַּבָּהּ.
פִּסְגוֹת הָעֵצִים נוֹפְלוֹת עַל רֹאשָׁהּ הַכָּנוּעַ
חִיּוּךְ מְאֻלָּץ נִמְלָט מִשְּׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת
וּבוֹרֵחַ אֶל עֵינֵי הַכֶּלֶב הַתּוֹהֶה.
 
הָרְצוּעָה מוֹבִילָה אוֹתָהּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
וְהִיא נִכְבֶּשֶׁת כְּמִצְוַת אֲדוֹנֶיהָ
נִקְרַעַת בֵּין הֲלִיכָה מְדַדָּה לַעֲצִירָה
עוֹשָׂה תָּמִיד רְצוֹן בְּעָלֶיהָ.
וְהַכֶּלֶב עוֹצֵר לֶהָרִים אֶת רַגְלוֹ
וְהִיא בְּאַחַת מְרִימָה אֶת כְּבוֹדוֹ
אַחַר נוֹבֵחַ נְבִיחוֹת שַׁעֲשׁוּעַ
וְהִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ, מוּבֶלֶת בִּשְׁתִיקָה
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַשְּׁתוּלָה
וּבְלִבָּהּ הַדָּהוּי נִיצוֹץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ.

‏8 בספטמבר, 2017, ‏י”ז באלול, תשע”ז

השיר “בעלים” לקוח מתוך ספר שירים חדש של יאיר בן־חור שיראה אור בקרוב בעריכת ענת קוריאל.

שרוכים / לאה צבי (דובז’ינסקי)

גַּם הַיּוֹם
שׂוֹרֶכֶת הִיא שְׂרוֹכִים
בְּקֶשֶׁר מְסֻרְבָּל,
כְּשֵׁם שֶׁלָּמְדָה מֵהוֹרֶיהָ
בִּהְיוֹתָהּ רַכָּה,
בְּדַרְכָּהּ הַגַּמְלוֹנִית
קָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לִתְפֹּס קִצּוּרֵי דֶּרֶךְ,
לוּלָאָה וְעוֹד לוּלָאָה
דּוֹמִים לְחֶבֶל תְּלִיָּה,
בְּלִבָּהּ יָדְעָה
קְשָׁרִים נִפְרָמִים גַּם אִם
מְהֻדָּקִים בְּחָזְקָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

הקושי לשרוך שרוכים בתקופת הילדות הופך את הלולאה התמימה לחבל תלייה ומיתרגם לקושי לשמור על קשרים לעת בגרות.

מי ששמע באוזני רוחו / עודד פלד

מִי שֶׁשָּׁמַע בְּאָזְנֵי רוּחוֹ נִגּוּן פְּלָאוֹת
וְהָלַךְ לִבּוֹ שֶׁבִי אַחַר דִּמְיוֹנוֹת
בְּשִׁבְתּוֹ לְבַדּוֹ [אַחַר צָהֳרַיִם
מְדַמְדְּמִים לְעֵת חֹרֶף]
יֵדַע עֲנָוָה וְיִרְאַת אֱלֹהַּ
כָּבוֹד לְכָל חַי וְשָׁלוֹם
עִם אָדָם בְּבוֹאוֹ בְּצֵאתוֹ
וּבְכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ

אדם שחי חיים רוחניים כיוצר או כאיש רוח, מפתח רגישות מיוחדת כלפי הסביבה, אך ישנם גם אנשי רוח מזוייפים.

* / רחל בכר

נִשְׁעַנְתִּי עַל מַשְׁקוֹף הַשַּׁעַר
בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת
הִמְתַּנְתִּי לָאֹשֶׁר.
אֶל מוּל עֵינַי חָלְפוּ
חֲתוּלֵי רְחוֹב מְסֻיָּגִים,
תַּהֲלוּכַת נְמָלִים יְגֵעוֹת,
כְּלָבִים שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת מַחְשְׁבוֹתַי
וְצִפֳּרֵי נַיְלוֹן צִבְעוֹנִי
פָּרְסוּ אֶבְרוֹתֵיהֶן וְעָפוּ,
צִיְּצוּ סָפֵק.
 
מִחוּץ לְגוּפִי הַמְרֻסָּן
לֹא נִבְרְאוּ אֲגַמִּים
הָרִים לֹא כֻּסּוּ הִינוּמוֹת
קַו הָאֹפֶק לֹא הִתְעַקֵּל
רַק אֹבֶךְ קִדֵּשׁ
אֶת הָאֲוִיר הַלַּח
וְהִמְתִּין עִמִּי לָאֹשֶׁר הַמִּתְבּוֹשֵׁשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

הציפייה לאושר כרוכה בהמתנה ארוכה ומורטת עצבים ובהרבה סבלנות. המתנה מייגעת עם האובך והאוויר הלח, האם האושר מהתל בנו והוא מחכה בפינה? האם האושר אמיתי והוא בוא יבוא או שמא ספק אם הוא קיים בכלל?

Closures / רונית ליברמנש



ה”קלוז’רים” שלה תמיד נטענו בזעם. אולי משום שבילדותה המוקדמת אוינה חברתית הלגיטימציה לכעוס והיא נאלצה להסתפק בתיעוב עצמי. בתיכון שאליו התגלגלה מהעירוני הנחשב – ששימש פס ייצור יעיל לדירקטורים עתידיים – החלה להבין שמענה לשון בהחלט מניב תועלת אפשרית לסילוק מהכיתה, שאִפשר לה לטייל ברחבי העיר. הילדה שלמדה לזעום מעולם לא השתדלה ל־הת־קנ־פרם, לשאת חן, להשתייך. וכך כתבה לפני חמש שנים – לאחר מפגש מחזור של כל מי שמעולם לא היו חבריה בבית הספר היסודי – מפגש שלא טרחה להגיע אליו:
“סְגִירוֹת מַעְגָּל” מְאַיְּנוֹת נִקְמַת
יַלְדָּה שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִכְעֹס וְהִפְנִימָה
תִּעוּב עַצְמִי. אַתֶּם, קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים מִבֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלְּיַד
הַגִּבְעָה, שֶׁשֻּׁטְּחָה בֵּינְתַיִם, כּוֹלֵל –
הֵי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, שֶׁהִתְחַזֵּית לַחֲבֵרָה
“טוֹבָה”. פַּס הַיִּצּוּר
הַיָּעִיל שֶׁהֵנִיב רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן,
חֲצִי טַיָּס וְאֶפֶס יוֹצְרִים
מֻכְשָׁרִים, פָּלַט
אוֹתִי מֵהַמְּעִי הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַגַּס בְּשָׁלָב
מֻקְדָּם.
נִזְכַּרְתִּי בָּכֶם הַשָּׁבוּעַ כְּשֶׁחָלַפְתִּי בַּשְּׁכוּנָה
שֶׁגָּדַלְנוּ בָּהּ.
שָׁלוֹם וְלֹא לְהִתְרָאוֹת,
קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים
צַדְקָנִיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / מִיא שם-אור



1.
 
אֲנִי מִיָא
 
חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת
מִתְפָּעֲמוֹת בִּי
 
הַגּוּף שֶׁלִּי
זָז עָדִין
וְדַק
 
I met him
in a thick of
the pink garden
 
 
7.
 
הוּא מִסְתַּכֵּל בִּי מִקְּצֵה
הַגָּן וְרוֹאֶה שֶׁאֲנִי מֵתָה
עָלָיו
 
וְכָעֵת זֶה חַרְצִיּוֹת
קְטַנּוֹת מִתְפָּעֲמוֹת
בּוֹ
 
הוּא דּוֹרֵךְ עַל כָּל מַה
שֶּׁעוֹמֵד בַּדֶּרֶךְ
אֵלַי
 
 
50.
 
לָרוּץ לָרוּץ
לָרוּץ בַּגָּן לְחַפֵּשׂ
נְשִׁיקָה

יש גן, זוג אוהבים ואווירת כישוף, כמו בשיר השירים אבל אחרת. השירים לקוחים מתוך “אני מיא [רצפשיר]” הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017