ארכיון מחבר: gai

לילה לבן / זיוה גל

לילה לבן / זיוה גל


לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו. רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב
אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה. עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
 
לַיְלָה לָבָן עִם אוֹרוֹת אֲדֻמִּים בִּקְצֵה חֲצוֹת. כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.

ניקוד: יאיר בן־חור

אפלולית הלילה מעוררת מחשבות על אפסות האדם לעומת המרחב

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי


נְפִילָה
נָפַלְתִּי וְנָפַלְתִּי
לְתוֹךְ אַשְׁלָיָה
אֶל מַחֲלָה וּמָוֶת
הַסֵּבֶל פִּרְעוֹן חוֹבִי.
 
שִׁיבָה
קָפַצְתִּי שָׁבְתִי
לַחֲלַל הַיְּקוּם
מְקוֹר הָאֱנוֹשִׁי:
הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר.


מתח שבין נפילה ללב המאפליה – "חשיכה נראית" כשל סטיירון שאינה אלא אשליה, לבין השיבה אל "חלל היקום", הגרעין הראשוני וההיולי.

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

התוכנית הייתה לשרוף את הקובייה של ברוך בליל ל"ג בעומר. "העשן יבלבל את כל העיניים של החיות," אמרתי לרותי כץ, שגרה בשביל המקביל − את שם משפחתה העניקה היא לעצמה, ואיש לא ידע מה היה שמה המקורי − "ועד שיבינו שהצחנה מגיעה מהקובייה המסריחה בלאו הכי של ברוך, המלונה שלו כבר תתכלה." לרותי, שאהבה חתולים ותיעבה בני אדם, התוכנית שלי התאימה בוּל. שנאתו של ברוך לחתולים הלכה לפניו, בניגוד לחתולים עצמם, שזינקו על גגות הקוביות והמרזבים בכל הופעה שלו בַּשביל. השמועה קבעה שפעם הרעיל תשעה חתולים – רותי ידעה לנקוב בכל שם ושם − ואחר כך שרף אותם במגרש החניה של מסעדת "השובך", בדיוק כשעשו שם על האש.
את כל שאר הקוביות התכוונו שתינו לשרוף בזו אחר זו − לשרוף את כל הקוביות המסריחות ברחבי השכונה המסריחה הזאת; זה היה הדבר היחידי שחיבר ביני לבין רותי − השנאה. אבל רותי הוכיחה גם אהדת אדם כשהסכימה בחפץ לב לסייע לי בשריפת הקובייה של ברוך תחילה. גדי, בעל הפיצוצייה הפינתית, היה שותף הסוד היחיד שלנו. ביום שבו צצה בקובייה של ברוך המלונה היבילה – יום שלם הבריג במברגה מפלצתית ברגים מפלצתיים ללוחות עבשים שהסתדרו איכשהו לכדי מלונת אדם, אשר גובהה עלה במטר אחד על הגדר החדשה שלי – הרגשתי לראשונה שאזלו הסיכויים לאושר, שהכול באמת אבוד. וביום ההוא הלכתי לקנות כמה נשנושים בפיצוצייה של גדי, וזימרתי קצת בלהט הנסיבות. העיניים הטובות שלו שכנעו אותי שלא כל הגברים אותו הדבר, במיוחד אלה הגרים מחוץ לשכונת רמת ישראל, כמו גדי שגר עם משפחתו המושלמת בקריית אונו.
עד שצמחה המלונה של ברוך היו שני עצי תאנה בקובייה שצמודה לחצר שלי. אחת חנטה את פגיה באביב והשנייה בקיץ, וכך במשך כמעט חצי שנה יכולתי לדמות שאני גרה על גדת הנהר, על אף שמגדל "אלקטרה" זוהר שנים-עשר חודשים בשנה, מעל הירח והשמש והכוכבים. העצים שלחו ענפים אל מעבר לגדר ויכולתי ממש לקטוף כמה תאנים מתוקות במכה אחת ולטרוף את כל התפרחת החנוטה, וגם לרפא כמה יבלות חיצוניות בחלב שניגר מהענפים. את שני העצים כרת ברוך במסור חשמלי. בזה אחר זה ניסר אותם, ולבסוף השליך את הענפים המדממים בלבן על המדרכה שמעבר לשביל.
זה לא בא בהפתעה, היו לי שלוש-עשרה שנים להתרגל לשינוי הצורה של הקוביות. כמעט בכל הקוביות התחוללו שינויים ככל שעברו השנים – רובן נסגרו בגבס, בקרשים ובחתיכות פח – מוטות הזדקרו מכאן ומשם ושרטו את קו הרקיע − וצוידו למצער בדודי שמש. מעבר לחצר שלי המשיכה התאנה לחנוט את פגיה, ממש יכולתי להתהלך בחצרי כשאת ערוותי מכסה עלה תאנה – עכשיו בקושי אני יכולה להסתובב בחצר בלי חזייה.
***
הנוכחות של ברוך מורגשת כל הזמן, גם כשהוא יוצא מהמלונה אל השער שמעבר לגדר. קל לדעת מתי הוא סוגר את המלונה ויוצא מהשער – הדלת של המלונה נסגרת בטריקה שמקפיצה את הטחול ומטלטלת את הקיבה. אחר כך צליל חריקת השער בשביל המקביל שמצמרר את העור ומסמר את השערות. הוא עושה במלונה שלו הכול חוץ מלחרבן. להשתין – את זה הוא עושה חופשי, מעבר לגדר, ומי יודע במה עוד ספוגה האדמה שלו.
כבר יותר משישים שנה שוררת ההבנה הזאת בשכונת רמת ישראל, השוכנת במזרח תל אביב, מעבר לנחל האיילון, במשולש הברמודה מאדים-גבעתיים-אי-צדק – לדיירי הדירות בקומה העליונה, השנייה, שייכות קוביות החצר המקבילות לדירתן מעבר לשביל. דיירי הקומה הראשונה ברכבת מחזיקים בבעלות השטח הצמוד לפתח ביתם מלפנים ומאחור – בסך הכול שני ריבועים קטנים שגודלם כגודל קובייה אחת, ומכאן כינויים בפי תושבי השכונה.
בראשית, כשתושבי השכונה היו פליטי הספר, כשמו של הרחוב המרכזי, הקוביות לא היו מגודרות ונשתלו בהן עצי פרי – שסק ותאנה וגפן ורימון. עם השנים ניטעו בהן גם מחסנים שבהם אופסנו גרוטאות ולוחות וברזלים. ככל שהגיעו התושבים החדשים, כך החלו הוותיקים, רובם דיירי "חלמיש", לבצר את הקוביות. את הזעם על היופי המשתלט אט-אט על הרכבות הצהבהבות, שהדגיש ביתר שאת את עליבותם – כאן גדר עץ מפורזלת, שם גמדי גינה צבעוניים וכאן אדניות ורודות עם פרחים שאין באף אי תנועה – השקיעו בקוביות. תחילה בגידור, בעיקר ביוטה ירוקה, ובהמשך בשאריות קני קש.
הגדר החדשה שלי עשויה לוחות עץ אורן ירקרק. עד לפני שלושה שבועות צמח מעליה עץ הסרק הגדול שלי, רק ענפיו הציצו מעליה לאחר שנוסרו התאנים שמעבר לגדר. ושקט יחסי רבץ מעבר לגדר, בקובייה שהייתה פעם מיותמת מאדם. בבוקר היו ציוצי ציפורים, בערב יללות חתולים. וריח של נחל. עכשיו את כל שדה הראייה תופסת כיפת המבנה היביל, המטונף, שהקים ברוך כרעם ביום בהיר. ובמקום ריחו של בשר התפרחת, של הפגים החנוטים, תופס כעת ריח אדם חמצמץ, עד מעבר הגדר הוא מגיע. במקום שני עצים – אדם. ולא סתם אדם, אלא ברוך.
***
ברוך ניזרי לבוש במדי נחמן מאומן – חולצת כפתורים לבנה ומטונפת המחפה על ציציות סבוכות. מכנסיים שחורים פרומי מכפלת, נעליים שחורות דמויות עור, כיפה לבנה גדולה, עיניים מתרוצצות. הוא גבוה מאוד, מעל מטר שמונים, וזה אומר שאם הוא עומד על כיסא מעבר לגדר – הוא אצלי בבית. השבת נכנסת מבעד לדלת פרוצה בשעה שברוך ניזרי פוסע בשביל בצעדים רחבים ומרעים זמירות שבת. למחרת היא נמלטת עוד לפני שמסתמן כוכב ראשון בשמיים, כשברוך תולש רוזמרין מתוך עציץ הניצב על גדר האבן המכתרת את ביתי מלפנים, וצורח, "ברוך אתה אדוני בורא מיני בשמים!"
גדי חוזר ואומר שלא יתפלא על שום דבר שימצאו בקובייה של ברוך – מבית זונות ועד מתקן עינויים. הוא גם אמר את זה אתמול אחר הצהריים, בשעה שתקתק בקופה את המוצרים שקניתי: חבילת ניירות עם פילטרים, חבילת קרטיבים בטעם דובדבן ומלון, לחם קל, פסטרמה, טונה, וכמה ירקות במשורה. היה זה עוד יום שבו חשבתי לפתוח בדיאטת הסנדוויצ'ים של אולגה רז, והסתיים לבסוף בבולמוס שלא הכיל אף לא אחד מאלה, למעט הניירות.
"בזמן האחרון נעלמים לי סטוקים מוזרים," אמר אתמול בשעה ארבע חמישים וחמש, "זאת אומרת, הם לא נגנבים אלא נקנים, אבל בכמויות הזויות."
כבר התכוונתי ללכת, אבל "מוזרים" ו"הזויות" הן לא מילים שקל לי לחתוך מהן והלאה.
"סודה לשתייה, חומץ, קופסאות גפרורים, זה מה שמתחסל בכמויות לא סבירות בזמן האחרון," לחש, "ומה אפשר לעשות מהחומרים האלה, את יודעת?" המשיך בקול רגיל.
"פצצות," קולי דיבר לפני שחשבתי. "אלוהים ישמור."
"לא בשכונה שלך, מותק," הניד ראשו בצער.
בשעה ארבע חמישים ושש החריד קול פיצוץ אדיר את הפיצוצייה.
ציפורים קפאו בשמיים.
כוכבים נשרו בלי לשקול להגשים אפילו משאלה אחת.
רותי לא חיכתה לי, לעזאזל. זה מה שקורה כששנאה היא הדבר היחיד שמחבר בין שני אנשים. אחרי ככלות הכול לא התפלאתי. גם גדי לא התפלא כשהתברר שהקובייה של ברוך הייתה מחסן לבלוני גז פיראטיים. הנה כי כן, ה"פינוי-בינוי" התחיל בטרם הספקתי לחתום.



רעפים / שולה ניסים

רעפים / שולה ניסים


לֹא הִזַּלְנוּ דְּמָעוֹת.
וְאִם נִתְגַּלּוּ סִימָנֵי מַיִם חַיִּים עַל תִּקְרָה
אַבָּא יָדַע
כְּדַאי לוֹ שֶׁיְּטַפֵּס אֶל גַּג
שֶׁיַּחֲלִיף כַּמָּה רְעָפִים אוֹ אֶחָד לִרְפוּאָה
שֶׁמָּא נִסְדַּק אוֹ נִשְׁבַּר,
וְאִם שָׁכַבְתִּי שִׁלַּחְתִּי בָּבוֹת עֵינַיִם אֶל מִשְׁטָח לָבָן
הָיָה הַמִּשְׁטָח נָקִי מִכָּל רְבָב
וְלֹא הוּטְחוּ חֲתִיכוֹת בְּפָנַי,
וְאִם שָׁכַבְתִּי בְּחָצֵר אֲחוֹרִית
כְּתָמִים כְּחֻלִּים בִּשְׂמִיכַת טְלָאִים
טְלַאי אַחַר טְלַאי הוֹלֵם רוּחַ בָּעֲנָנִים,
וְאִם רִפֵּא לָהֶם פִּצְעֵי עֲנָנִים
וְהָיוּ לָאֶחָד
נִכְנַסְתִּי חֲזָרָה אֶל מִתַּחַת לַתִּקְרָה
אַבָּא, אֵין צֹרֶךְ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לִקְרֹעַ קְרָעִים
מוּטָב לוֹ לְמַטַּח הַטִּפּוֹת
שֶׁיִּפֹּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

מחסור בתקופת הילדות לצד אבא אחראי וחרוץ שמיהר לטפס אל הגג ולתקן את מה שאולי בלתי אפשרי לתיקון. לעומת הגג הדולף, הדמעות דווקא לא פורצות החוצה.

פרחי אש / נילי דגן

פרחי אש / נילי דגן


נִפְצְעוּ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים בְּהַר הַבַּיִת
מִזִּקּוּקִים שֶׁיָּרוּ לְעֶבְרָם רְעוּלֵי פָּנִים.
שָׁמַעְנוּ בְּחַדְשׁוֹת פְרַנְס 24
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִצְטוֹפַפְנוּ מוּל הַבַּסְטִילְיָה,
כְּדָגִים הַנִּמְשָׁכִים לְכָל נִצְנוּץ בַּחֹשֶׁךְ,
נוֹשְׂאִים עֵינֵינוּ לָרֶגַע הַחֲגִיגִי
בּוֹ יֻצְּתוּ גַּם כָּאן פִּרְחֵי אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר ויפה זה מנסה להציג את הסכסוך הישראלי־פלסטיני באור אופטימי־משהו, פיגוע כזיקוקין דינור. השיר נע בין האופטימי לפסימי, בין מציאות לחלום/לשאיפה. ה'בסטיליה' מחזירה את הקורא למציאות העגומה ומזכירה לו שאין מדובר ברגע חגיגי כלל וכלל.

* / ענת חנה לזרע

* / ענת חנה לזרע

לאמי

אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם, לְכִי מִצְאִי
רְאָיָה חוֹתֶכֶת מִזּוֹ לְעֹמֶק הַשִּׂמְחָה.
מוֹשְׁחוֹת מַבָּט שָׁקוּף עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו
מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו – חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ.
הָרוּחַ מְדֻיֶּקֶת לְהַחְזִיק מֵעַל רָאשֵׁינוּ עוֹרֵב אַךְ
אֵיזֶהוּ הַפֶּה שֶׁיּוּכַל לְמִי שֶׁכְּבָר גַּס וְנִנְגַּס?
אַתְּ תָּרָה אַחַר תְּכוּנַת אֱנוֹשׁ עַל הַחוֹף
אֲנִי נִרְעֶשֶׁת מַעֲדַנּוֹת מֵאִישִׁיּוּת הַיָּם
כָּל אַחַת וְהַטֶּבַע שֶׁלָּהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

קשר עמוק של שותפות גורל בין אם ובתה: שתיהן כבר "ננגסו" ומן הכאב צומחות הזדהות ואהבה.

הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

לאסתר דודתי ז"ל

השיר נכתב לאחר מות דודתי אסתר רון, ילידת 1922. היא ואבי ניצלו ממש עם פרוץ המלחמה ואחות נוספת שרדה את השואה. שאר בני המשפחה, הורים, 4 אחים ואחיות, סבתות, דודים, בני דודים (פרט לשניים, אחת ואחד מכל צד) נספו. היא הצטרפה לגרעין של בני עקיבא, שאחרי שתי תחנות ביניים, הקים את קיבוץ סעד בנגב ביוני 1947. היא שכלה את בנה סגן אריק רון שנהרג מכדור של צלף במלחמת ההתשה בתעלה (1969) בטרם מלאו לו 21. למרות כול זאת, היא מעולם לא התאוננה והתלוננה. היא שפעה חיוניות ואופטימיות (לפחות כלפי חוץ) והייתה בעיני, ובעיני כל מי שהכיר אותה, מושא להערצה עד לפטירתה בקיבוץ ביום קיץ לוהט ביולי 2011.

*
הַקִּבּוּץ בָּא
בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה
הַחֹם בִּקֵשׁ צֵל
הַשֶּׁמֶשׁ אֵינָהּ חָסָה עַל אִישׁ
ׁ(אֵין טוֹבִים וְאֵין רָעִים
אֵין הַעֲדָפוֹת
אֵין חֲסָדִים)
 
*
הַקִּבּוּץ בָּא
כָּל אֶחָד תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ
כְּאִלּוּ נֶעֶרְכָה אֶתְמוֹל חֲזָרָה
מִי שֶׁקָּרוֹב יוֹתֵר
מִי שֶׁקָּרוֹב פָּחוֹת
לֹא הָיְתָה וַעֲדַת הִגּוּי
לֹא וַעֲדַת קַבָּלָה
 
*
הָיוּ שֶׁהִרְחִיקוּ מַבָּט
אֲחֵרִים הִתְבּוֹנְנוּ אֵיךְ הַזְּמַן חוֹלֵף
בַּדְמֻיּוֹת מוּלָם
אֵיךְ הַכֹּל הִלְבִּין
אֵיךְ הַדֶּשֶׁא הִצְהִיב
לֹא יָכְלוּ רְאוֹת אֶת הַזְּמַן הַחוֹלֵף
בִּדְמוּתָם.
 
*
הָאֲלֻנְקָה הַשְּׁקוּעָה
צִמְּקָה אֶת גּוּפָהּ.
לֹא הַגּוּף
תָּפַס מָקוֹם
אֶצְלָהּ
 
*
רוּחַ לֹֹא הָיְתָה
לַהֶסְפֵּד הָיָה הֵד
יוֹתֵר מֵהֵד אֶחָד
עַד שֶׁהִתְחַלֵּף בְּשִׂיחַת חֻלִּין
שֶׁל מִי שֶׁעֲדַיִן חַיִּים.
 
*
הַצַּעַר תָּמִיד הָיָה מֻפְרָט
הַשִּׂמְחָה הַקִּבּוּצִית לְתִפְאָרָה
נֶעֶלְמָה
 
*
הָיָה חָלָל
לֹא הָיְתָה רוּחַ
הֶחָלָל נִשְׁאַר
תָּלוּי

סעד, 21.7.11

השיר (ללא ההקדמה, שהוספה לבקשת 'ליריקה') כלול בספרו השני של דוד אדלר "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017).

בשר ושם / יפעת גדות

בשר ושם / יפעת גדות

וֵאלֹהִים כָּרַךְ לָנוּ
אֶת הַנֶּפֶשׁ
בְּתַכְרִיכֵי עוֹר
פָּגֵי תֹּקֶף
וְקָשַׁר אוֹתָם
בְּחַבְלֵי עוֹרְקִים
שֶׁיְּהַדְהֲדוּ אֶת קוֹלוֹת
הַזְּמַן הָאוֹזֵל
וְהֵפִיחַ בְּאַפֵּנוּ
חַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר על זמניות האדם ועל הזמן האוזל והולך שנשאר בו לחיות. שם השיר מזכיר את "בשר ודם" ומהדהד את "לכל איש יש שם".

מסע התמימים / קובי נסים

מסע התמימים / קובי נסים

שיר מאת קובי נסים. מבין שירי הפרידה של הכותב מאביו ז"ל, המכונסים בכתב היד "קדיש נִסִּים: שירים".

שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים, אַתָּה וְאַחִיךָ, הַתַּלְמִידִים,
מַגִּיעִים לְפָּלֶשְׂתִּינָה־א"י בְּמוֹנִית שֶׁתְּפַסְתֶּם בְּשַׁעַר
הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָאָמֶרִיקָאִית שֶׁל בֵּירוּת.
בְּמַעֲבָר רֹאשׁ הַנִּקְרָה פּוֹגְשִׁים אֶתְכֶם יְהוּדִים מֵאֵירוֹפָּה
הַכְּבוּשָׁה, בְּנֵי מַזָּל, מִשְׁתָּאִים בְּשׁוֹמְעָם
שְׁנֵי בּוּלְפָסִים[1] מְשׂוֹחֲחִים בְּעִבְרִית – "בּוֹאוּ, בּוֹאוּ תִּרְאוּ
יְהוּדִים חֲדָשִׁים", קָרְאָה אִשָּׁה שֶׁלָּבְשָׁה מְעִיל בַּקַּיִץ.
הִקִּיפוּ אֶתְכֶם,
מִשְּׁשׁוּ אֶת זְרוֹעוֹתֵיכֶם, הִשְׁתָּאוּ עַל עֳבִי בְּשַׂרְכֶם. נִפְרַדְתֶּם
מֵהֶם בְּחִיּוּךְ מְבֻיָּשׁ וּבָאתֶם אֶל בֵּיתְכֶם
בְּתֵל־אָבִיב הַשַּׁאֲנַנָּה
אוֹ הַתְּמִימָה, עַד כַּמָּה שֶׁהָיְתָה כָּזוֹ, אוֹ
הָעִוֶּרֶת, אוֹ הַיַּלְדוּתִית
הַיְלִידִית.

[1] כינוי לאדם שמן וכבד מאוד.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר עוסק במפגש "התמימים", שני צעירים תל-אביביים מדושנים, כמייצגי היישוב העברי דאז על "תמימותו", עם פליטים יהודים המגיעים לארץ-ישראל המנדטורית דרך גבול לבנון. צעירים אלה, אחד מהם הוא אבי המחבר, הם בין אלה שיצאו אז ללמוד באוניברסיטה האמריקאית של ביירות.

גדרות / עדי וקנין

גדרות / עדי וקנין

אֲנִי אָדָם שֶׁל גְּבוּלוֹת,
הִנֵּה, גִּדַּרְתִּי לִי בַּיִת.
גִּדַּרְתִּי יוֹם־יוֹם.
 
אָדָם שֶׁל גְּבוּלוֹת,
הִנֵּה, גִּדַּרְתִּי אוֹתִי וְאוֹתְךָ.
בָּנִיתִי סְבִיבֵנוּ מִשְׁפָּחָה.
 
בִּצַּרְתִּי אֶת נַפְשֵׁנוּ,
הִגְבַּהְתִּי חוֹמָה גְּדוֹלָה סָבִיב,
וּבַצַּד בָּנִיתִי לָנוּ נָתִיב
שֶׁיִּהְיֶה לְחַיֵּינוּ מַסְלוּל
בְּלִי גָּדֵר וּבְלִי גְּבוּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על המתח בין הצורך לשים גבולות ולחיות חיים מסודרים לבין הדחף לפרוץ את הסגור והמוגן.